בתעודה שנשתמרה מאותה תקופה, כתוב:

“לבי יהמה כחלילים כי יותר משני אלפיים נפשות, קירות בתיהם קיבריהם, לבי לבי על חלליהם, בתי כנסיות ובתי מדרשות הגיעו עד עפר ונפל כל הבית הגדול הזה, בית מדרש ע”ש מרן הקדוש זלה”ה, אשר היה בתוכו יותר מעשרה אלפים ספרים, אוצר בלום של כלי חמדה לתורה ולתעודה… אז קם המוהר”ר שמואל עבו ה”יו והוא היה משיירי גדולים חקרי האיתנים ומוסדי ארץ וזכה, שלא זכה אדם מעולם: שאחר הרעש הגדול, נחרבה העיר עד היסוד בה, ונהרסו הבתים, בתי כנסיות ובתי מדרשות, לא האמינו מלכי הארץ, שעד מאה שנה יהיה ישוב ובנין בעיר האלוקים, והרב הנזכר, הן בעודנו אב בחכמה ורך בשנים, החל רוח ה’ לפעום בו, ולבש בגדי ישע ושם נפשו בכפו, לבו כלב הארי ונשמע קולו לפני מלכים, ויקח מתוך העדה, ומתוך הזמן מועט, ויבן כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות וכיד ה’ הטובה עליו, יגע וטרח בעשר אצבעותיו והוא הוציא לאור ממחילות עפר, ספרי תורת ה’ ותלמידים וספרי פוסקים וכל כתבי הקודש זיע”א.
ואני הייתי באותו הזמן על ארץ הגליל, וראיתי מראות אלוקים אך היתה זאת הדבר של הרבה הנזכר, ובתוך זמן מועט ויהי בונה עיר ואם בישראל, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים ורבנים גדולים רבים ועצומים. עד כאן תורץ דבר.
לכו חזו מפעלת נורא תהילת, אשר העיד בעדי עדיים, נחל נובע מקור מים חיים, שבחר בזרועו של אברהם…
(מתוך תולדות צפת, נתן שור, עמ’ 186)