זהו יום השחרור…

בית עבו חגג אתמול את יום שחרור צפת יחד עם שחרור מהטילים מעזה

 מאת אלומה עבו עברון                                                                                                                                                                                                     

סיפורי הגבורה שלא ייאמנו במערכה לשחרור צפת מהערבים, חוזרים מדי שנה ביום שחרור צפת, הלא הוא ל’ בניסן. מקרה או סמליות מפתיעה, שביום זה השנה הסתיים עוד סבב של טילים מעזה מול עמידתם האיתנה של תושבי דרום הארץ. 71 שנים לפני כן, בית עבו, ששימש מחסן נשק חשאי בתקופת המנדט הבריטי והמערכה לעצמאות ישראל, ובית יוצר להכשרת לוחמים ומגינים על צפת בפיקודו של רפאל עבו ז”ל, צבר בין כתליו סיפורי גבורה שנראים היום כבלתי אפשריים ולא התרחשו בממ”ד מוגן….

מאיר מיבר, מפקד צפת בעת המצור על צפת, משבח בספרו בצל המצודה את עוז רוחו של צבי עבו ז”ל (שהצליח לצאת חי מקרבות עקובי דם ברובע היהודי בצפת העתיקה, אך נהרג לאחר מכן), אז נער צעיר ונלהב, שרץ לעבר אש הערבים באחת ההתקפות הקשות על הרובע היהודי לא רחוק מבית עבו , והטיל רימוני יד בזה אחר זה “בחירוף נפש, כשהוא חושף עצמו מול האויב המסתער, וצועק – ‘זה לא יהיה! הם לא יעברו!’ ואכן הערבים נבלמו והרובע היהודי ניצל”.


בליל רביעי, 6 במאי 1948, בקרב הראשון לכיבוש צפת, התנדב איש ה”הגנה”, זאב כהן (נכדו של מאיר עבו מבתו, גולדה), מ”כ וסייר מעולה, להוביל יחידת פלמ”ח לכיבוש “המצודה”, אותה גבעה רמה ששלטה על העיר כולה, והייתה מוחזקת על ידי האויב. הקרב היה קשה ואכזרי והשתולל עד אור הבוקר. עוד בתחילת ההתקפה שמעו אותו זועק “נפצעתי”, ומאז נעלמו עקבותיו. בעוד כל אנשי הפלמ”ח שהוביל, לרבות הפצועים וגופות ההרוגים חולצו משדה המערכה – זאב ננטש למרגלות הפסגה וגופתו נתגלתה רק כעבור חמישה ימים, לאחר שחרור העיר. אבל כבד ירד על העיר צפת. נערכה לו לוויה צבאית וכל תושבי העיר ליווהו למנוחתו האחרונה.

רפאל (רפי) פינקלשטיין, בנה של עצמונה עבו ז”ל, נכדו של רפאל עבו ואחיינם של יוסף וצבי עבו ז”ל פתח במסורת משלו – לספר לתלמידי צפת על חלקו של בית עבו במלחמה הממושכת והמתמדת, יש לומר, לחיי שלווה בישראל. זו השנה השלישית שרפאל נוטל על עצמו חובה קדושה להאיר את עיני הדור הצעיר בצפת בכל הנוגע לגבורת אבות, בתקופה שבה לא היו טילים ואף לא חלליות למאדים… במסגרת “סיור בעקבות לוחמים” מטעם אגף החינוך – מדור בתי הספר בצפת, חיכה ב”תחנת בית עבו” לקבוצת משתתפי הסיור, תלמידי כיתות ה-ו מבתי הספר היסודיים “נועםו”בירב“, בליווי המדריכות חירות טסרה והילה יוגב והמחנכת חגית ביג’אווי. והנה רשמיו:

71 שנים אחרי : עצמאים אך לא משוחררים 

מאת רפאל (רפי) פינקלשטיין לבית עבו

אמש הלכתי לישון לקול האזעקות שנשמעו מ”הסבב האחרון” בדרום, זאת בידיעה שעם שחר עלי לנסוע לצפת, לספר לתלמידי בתי הספר היסודיים בעיר על תרומתה של משפחתי, משפחת עבו לעיר צפת מאז שהשתקעו בה בשנת 1817. הפכתי בראשי את הפרטים על תרומתו ההירואית של סבי, רפאל עבו, ועל חלקם של בני משפחתי לאורך השנים בשמירה על עצמאות המיעוט היהודי שחי בה, עד לשחרורה בשנת 1948. כשהתעוררתי עם בוקר והפעלתי את מכשיר הרדיו התבשרתי, יחד עם כל המאזינים, בשעה 07:00, שהחמאס הכריז על הפסקת אש ובעקבות כך, פיקוד העורף הסיר את כל המגבלות שעליהן הוא הכריז באזור הדרום ושגרת החיים שוב חוזרת לשרור בכל מחוזותינו. מעל גלי האתר חזרה ונשמעה הביקורת על כך שלמעשה החמאס מכתיב לנו את האג’נדה, על פי רצונותיו וצרכיו ואנחנו רק ניצבים, כאלה שעונים על “שקט- בשקט”.


אני פוגש את הנוער הצפתי בכיכר עבו, בחזית בית עבו בעיר העתיקה. שם אני מספר להם על ההיסטוריה של העיר והמשפחה, עוד מהימים שלפני הציונות, על מאורעות שהתרחשו עשרות שנים לפני שהרצל בכלל נולד. אני מספר להם על הטורקים ששלטו בארץ, על הקשיים שהם הערימו על המיעוט היהודי שחי פה, על תושייתם של אבות המשפחה שדאגו לקבל מהממשל הצרפתי את תפקיד הקונסול הצרפתי באזור ולא, הם לא השתמשו בתואר שקבלו כדי להחנות את רכבם על המדרכה בחזית בניין משרדים מפואר, אלא השתמשו בו כדי לפתוח את שערי ביתם ולהפוך אותו למבצר בעבור יהודים ולא יהודים שהסתבכו עם הממשל הטורקי.

אני מספר על גאולת האדמות, על הצלת משמר הירדן, על חלקם בשיקום העיר לאחר הרעש הגדול (רעידת האדמה) של שנת 1837, על ספר התורה שקבלו כאות תודה מהקהילה ועל מסורת ל”ג בעומר, שנמשכת ברציפות כבר 6 8 1 שנים! הטורקים הלכו והבריטים באו, דבר שלא ממש שיפר את חיי היהודים בארץ. צפת של אותם הימים הייתה עיר מעורבת – ערבים ויהודים. כבר אז ובטח מתמיד, החיבור הזה לא היה מוצלח במיוחד. שכן כבר אז הם לא רצו אותנו פה ועשו ככל שעלה בידם להרחיק אותנו מפה.

ההיסטוריה מלאה בפרעות של ערבים ביהודים פרעות לצד חיי שכנות.
וכאן זה הכה בי…!
פתאום התחלתי להקשיב לעצמי ושמעתי איך אני מספר על היחסים שהיו בין היהודים לערבים בעיר, על כך שלמעשה זאת מעולם לא הייתה שכנות טובה ושתמיד הם אלו שקבעו את האג’נדה. הקולות שנשמעו בוקעים בבוקר ממכשיר הרדיו, אלו שטענו בדיוק את אותו הדבר לגבי “הסבב האחרון” בדרום הדהדו בראשי.

אז מה בעצם השתנה פה? כאז כן היום : כשרע להם, רע לנו וכשטוב להם, יותר טוב לנו. ואנחנו, שמאז ומעולם כל מה שרצינו זה שקט, מוצאים את עצמנו שוב ושוב רוקדים לפי החליל שלהם. זה היה יותר מסמלי שערב יום שחרור צפת הלכתי לישון לקול האזעקות ובבוקר קמתי להפסקת אש. זו למעשה השגרה שבה אנו חיים פה כבר זמן ארוך כל כך.

ההכרה הזאת רק חיזקה אצלי את חשיבותו של היום הזה ואת הזכות שניתנה לילדי צפת, לשמוע את סיפורי הגבורה שהביאו לשחרור העיר, להכיר את ההיסטוריה, ולהבין את ההווה – כדי לדעת לעצב את העתיד.

מסתבר שכדברי יצחק שמיר ז”ל:
“הערבים אותם ערבים, והים אותו הים”
גם בשנה ה-71 לעצמאותנו, אנחנו עדיין חיים על חרבנו.

והעתיד?!
נמשיך לחלום ולהאמין ולא נאבד את התקווה.
גם היום, אנו זקוקים לעוז, לגבורה ולתושייה של גיבורי תש”ח, שבזכותם אנחנו פה!

מאיר המאירי יו

מאיר המאירי  לוחם תש”ח יו”ר עמותת ותיקי צפת במסגרת סיפורי לוחמים, ראש העיר מר שוקי אוחנה בסיבוב בין התחנות

כתבות קודמות בסדרה :
יום שחרור צפת 2018
יום שחרור צפת 2017, רפאל עבו, מפקד משמר העם
משחק מורשת דיגיטלי לסלולאר על נקודות מפתח בעיר העתיקה, באדיבות משפחת עבו
יוסף עבו עברון ז”ל על עולי הגרדום בטקס הזיכרון השנתי, צפת