ההגדה לבית עבו - Lag B’Omer and the Abbo Family Tradition of Safed

עדכונים שוטפים Lag B'Omer and the Abbo Family Tradition of Safed פורום דור לדור מן הארכיון גלריית תמונות ראשי
 
  ברוכים הבאים
  ערב ל"ג בעומר תשס"ג
  תחילתה של השושלת
  הרב שמואל עבו
  החסות הקונסולרית
  רעידת האדמה בצפת
  תחילת ההילולה דרשב"י
  הדור השני למסורת
  הרב יעקב חי עבו
  גאולת הקרקע בגליל
  מירון
  ראש פינה
  יסוד המעלה
  משמר הירדן
  הרב יצחק מרדכי עבו
  הדור השלישי למסורת
  מאיר עבו - קווים לדמותו
  בית עבו כמקום מקלט
  הצלת משמר הירדן
  רחל עבו לבית גלדסטון
  מרגלית בן אורי
  הדור הרביעי למסורת
  רפאל עבו
  הדור החמישי למסורת
  צבי עבו
  יוסף עבו - עברון
  מיסטיקה וילדות בצפת
  הדור השישי למסורת
  רפאל עבו
  


הדור הרביעי למסורת

רפאל עבו

נולד בצפת בכ"ז כסלו תר"ס (29.11.1899), לאביו, מאיר, ולאמו, חיה רחל גלדסטון (ילידת רוסיה, שהיגרה לארה"ב ועלתה עם משפחתה ארצה ב-1897). על ההסבר לשמו,רשם רפאל ביומנו:
"שבועיים לאחר לידתי מת סבי, הרב יעקב חי עבו. הוא הספיק להיות לי סנדק, נטלני בידיו הרכות, נשא עיניו השמיימה וקרא: 'רפאני השם ואירפא'. וייקרא שמי בישראל - רפאל".

רפאל, הדור הרביעי לשושלת בית עבו, היה דמות הרואית בזכות עצמו.
עשרות בשנים מילא תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים והתרבותיים של העיר צפת, עד כי הפך לחלק בלתי נפרד מנופה החברתי, על כל שכבות אוכלוסייתה - יהודים וערבים כאחד.

כושרו הארגוני, אומץ רוחו וכוחו הפיזי הרב - הפכוהו למנהיגם הטבעי של בני הנוער היהודיים בעיר והקנו לו כבוד יוקרה גם אצל השכנים הערביים. לאורך כל מסלול חייו שימש רפאל סמל מוחשי להתעוררות הלאומית של עם ישראל על אדמתו ההיסטורית. דברי המשורר - "דור אחרון לשעבוד - וראשון לגאולה אנחנו..." - הלמו אותו להפליא. הוא נאבק בקנאות עבור כל מה שסימל את דור התחייה - דגל, המנון, שפה, שירה, חזרה אל חיק הטבע. הוא קרא תגר על אורח החיים הגלותי של הדור הקודם וביקש להגשים הווי חיים חדש של עם חופשי משוחרר מתסביכי העבר. כל אלה מצאו את ביטוים בפעילותו הציבורית והארגונית, שלא חדל ממנה עד ליום מותו.

רפאל עבו - הדור הרביעי למסורת - נושא את ספר התורה בערב ל"ג בעומר (1950).
משחר ילדותו הקדיש את עיקר זמנו לענייניה הביטחוניים של צפת. בגיל שמונה עשרה, עם הכיבוש הבריטי, נמנה עם ראשוני השוטרים העבריים . ב-1921, לאחר שלוש שנות שירות סוערות, בהן גם נורה ונפצע ברגלו, תוך כדי תגרה עם שני שודדים ערביים, פרש מהמשטרה, ובתור נתין צרפתי, נרשם כצוער ("קדט") בבית הספר לקצינים בבירות. "לאחר שסיימתי שם את לימודי בהצטיינות, קיבלתי דרגת קצונה", הוא כותב ביומנו, "הכול - חבריי, מפקדיי - ניבאו לי עתיד מזהיר, אם אמשיך בתלם הצבאי. אולם געגועיי לארץ גברו על הפיתוי לקריירה, והגשתי את התפטרותי לממשלת צרפת".
בשובו לצפת נרתם לפעילות ציבורית ותרבותית נרחבת, כשדגש מיוחד מושם על פיתוח ענף הספורט בקרב הנוער. האמרה - "נפש בריאה - בגוף בריא", הייתה עבורו יותר מסיסמא. היא התוותה אורח חיים; פתיחת סניף "מכבי" הייתה עוד אחת מאבני הדרך במסלול הגשמתה: "בשנת 1925 ייסדתי את סניף מכבי בצפת", כתב בזיכרונותיו, "ובמשך שנים ארגנתי את הטובים והמוכשרים לשורות ה'הגנה' "
נושא ביטחונם של היהודים בצפת, שהיוו מיעוט מבוטל בתוך ים של ערבים, עמד תמיד בראש מעייניו.. בשנות העשרים המוקדמות הוא מקים אגודה בשם, "התאחדות הנוער למען צפת". קנאותו לכבוד הלאומי ומזגו הסוער הביאוהו לא פעם לעימות חריף עם האחראים לארגון ה"הגנה", שהעדיפו, במרבית המקרים, לנקוט במדיניות של הבלגה, חרף התגרויות חוזרות ונשנות מצד הערבים.
מאורעות הדמים של תרפ"ט 1929 מצאו את רפאל בעמדה במרכז העיר: "היו אלה כדוריי המעטים, שניתכו על הערבים - למרות ההוראה להבליג - שהדפו את ההסתערות

רפאל עבו, 1920
הראשונה על המרכז המסחרי ועל הרובע היהודי, והצילו אותם מכליה"- כתב ביומנו. מיד לאחר מכן,הוא נחלץ לפעולות ההצלה: "בראש קבוצה קטנה של צעירים נכנסתי לרובע היהודי העתיק, ובתוך מטר היריות והלהבות שהתלקחו מסביב - הוצאנו את הפצועים מעיי החורבות והובלנום לבית החולים".
במשך כל אותו לילה המשיך רפאל בפינוים של התושבים. לעתים נשא את הפצועים על גבו לבניין ה"סאריה" (כיכר בית הממשלה), שהיה "מוגן" כביכול ע"י הבריטים (מאוחר יותר ירו אנשי חיל ספר הירדני היישר אל תוך המון הפליטים, שהסתופפו שם, ורבים נפגעו).
זיכרון פרעות תרפ"ט לא נמחה ממנו ימים רבים, והלקח העיקרי היה, שאין לסמוך עוד על חסדי זרים, ויש להקים גרעין מקומי לגיטימי להגנה עצמית. בשנת 1935 הוא מייסד את "אגודת הציידים העבריים", ובמסווה של פעולות ספורט וציד ריכז כ-100 צעירים וצעירות יהודיים, שהתאמנו בגלוי בנשק חם ובקליעה למטרה. כל חבר באגודה נדרש לרכוש רובה ציד (על פי רוב אוטומטי), וכך החזיקו משפחות יהודיות רבות בנשק חם ברשיון.

מבחן האש הריאלי הראשון של אנשי "האגודה" היה ביום הכיפורים תרצ"ז(25.2.1937).
היה זה בעיצומם של מאורעות 1936, ומזה זמן, התהלכה שמועה בחלל האוויר, שהערבים מכינים "הפתעה", דווקא, ביום חגם הקדוש של היהודים . (כעבור 36 שנה חוזרת ההיסטוריה על עצמה במלחמת יום הכיפורים ב- 1973 ).
באותו יום הכיפורים של 1936 אסף רפאל את כל חברי "האגודה" ופיזרם, חמושים ברוביהם, בכל בתי הכנסיות - בעיקר באלה, שברובע היהודי העתיק, שגבל עם השכונות הערביות.
ואכן, כשיהודי צפת, שהיו שרויים בצום, הגיעו לתפילת ה"נעילה", ניתך מטר יריות אל עבר בתי הכנסת.. בפקודתו של רפאל השיבו חברי האגודה באש עזה היישר לעבר הרובע הערבי.
עד מהרה נשמעו משם זעקות שבר, והיריות פסקו. למחרת התברר, שלא כמקובל, כל הנפגעים הפעם היו בצד הערבי. במשך שבועות לא נשמעו עוד קולות הירי, שהטרידו את תושבי הרובע היהודי בצפת.

באותה שנה ניסו הערבים להתנקש ברפאל, תוך כדי נסיעה באוטובוס מטבריה לצפת. מטר כדורים ניתך על הרכב, והנהג המבוהל כמעט ואיבד את עשתונותיו ועמד לעצור. (מה שהיה גורם לטבח בקרב הנוסעים). רק הודות לקור רוחו של רפאל, שאילץ את הנהג להמשיך בנסיעה, תוך כדי הגשת עזרה ראשונה לאחד הנוסעים, אברהם
מזרחי ז"ל, שנפצע קשה ומאוחר יותר מת מפצעיו - הצליח האוטובוס להיחלץ מהמארב ולהגיע לראש פינה. למחרת ציינו העיתונים לשבח את אומץ רוחו באותו אירוע.
במלחמת העולם השנייה מינו שלטונות המנדט הבריטי את רפאל למפקד הג"א ברובע היהודי, בעוד ה"שבאב" של צפת מכריזים עליו כעל אויב מס' 1 של הערבים. לאחר תקרית חמורה, שבה נאלץ לפלס את דרכו מול המון ערבי מפגין (הללו כה נדהמו מחוצפתו, עד שאפשרו לו את המעבר ביניהם), יצא העיתון "פלשתין" בירושלים בדרישה תקיפה: להגלותו מצפת ואף דאג לפרסם את תמונתו.
בראשית נובמבר 1947 נעשה ניסיון שני להתנקש בו, בהיותו סמוך לרובע הערבי, ליד בניין משרדי הממשלה. אלמוני ירה לעברו מספר כדורים, אולם החטיא.

לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, הוטל עליו להקים בצפת את "משמר העם", שהיווה גרעין להג"א של היום. היה עליו ליצור יש מאין: להקים מקלטים, לדאוג לאספקה סדירה של תחמושת, לארגן את קשישי העיר באורח צבאי ועוד. הוא נרתם למשימה, והצליח ליצור את הבלתי אפשרי: שירות מסודר של "משמר העם", שהיווה דוגמא לכל ערי הארץ.

רפאל עבו בראש תהלוכה הג"א בצפת, 1949.

עד יומו האחרון פיקד על הג"א בחבל צפת בדרגת רב סרן, והצליח לצבור מכתבי הערכה רבים מהממונים עליו. על פעולותיו כמפקד "משמר העם" בתקופת המצור על צפת, מספר בהרחבה מפקדה של צפת בתקופת המצור, מאיר מיבר (מיברג) , בספרו "בצל המצודה": "איש בעל אומץ לב ויהודי גאה. אחת מדמויות המופת של העיר, מנכבדי העדה הספרדית, איש שכולו אומר סמכות ונחישות. .תמיד יכולתי לסמוך עליו. אחרי קום המדינה התמנה למפקד הג"א המרחבי, תפקיד אותו מילא עד יום מותו...".
כל תקופת המנדט שירת רפאל כעובד ממשלה. עם קום המדינה התמנה למנהל משרד המיעוטים באזור ושנה לאחר מכן, הוטל עליו להקים את משרד האוצר בצפת ולעמוד בראשו .
מעבר לכל תחומי עיסוקיו הציבוריים, הקפיד רפאל לקיים במשך 16 שנה,(עד לפטירתו) את מסורת ל"ג בעומר של משפחת עבו, על כל דקדוקיה, כאשר רעייתו, לורה, מסייעת לידו.


רפאל עבו, 1963 - שנה לפני פטירתו

בתקופתו קיבלה המסורת, בנוסף לצביונה הדתי-לאומי - גם אופי ממלכתי.
זכה רפאל, ובימיו קמה מדינת ישראל, ולראשונה בתולדותיה - צעדו בתהלוכת ספר התורה היוצאת מבית עבו, נשיאים ושרים של מדינת ישראל. מלות ההמנון הלאומי - "להיות עם חופשי בארצנו", שאותן שינן ושר בגאווה בכל אירוע ציבורי, קרמו עור וגידים בחייו.

רפאל עבו נפטר בצפת בכ"ד בשבט תשכ"ד (7.2.1964).
אבל כבד ירד על העיר עם היוודע דבר מותו. בזו אחר זו ננעלו כל החנויות, ובתי העסק שבתו ממלאכתם. הכול יצאו ספונטאנית למסע ההלוויה. פקודיו בהג"א, שהסכינו לראותו בראש כל מצעד, התייצבו הפעם, בלי צו קריאה, וליוו רכוני ראש את ארונו.
עיר שלמה יצאה לחלוק כבוד אחרון לאחד מיקירי בניה.
צאצאיו:
מאשתו הראשונה, אנה וירג'יניה מרקדס , שני בנים - יוסף וצבי.
האחים יוסף וצבי עבו, 1934
מנישואיו השניים {עם לורה הררי) - בת, עצמונה
עם פטירתו עברה מסורת ל"ג בעומר לבנו הבכור,יוסף.

רפאל עבו, 1963 עבו ממשיך המסורת בדור הרביעי 1930 רפאל עבו ורעייתו לורה ליד קברו של הרצל בירושלים, 1949 אנה וירג’יניה ורפאל עבו, זמן קצר לאחר נישואיהם, 1924
גרסה להדפסה

©כל הזכויות שמורות,All rights reserved.