מאת גלילה בן אורי-טורקניץ
זיכרונות מבית אבא 

 

כזה היה בית ילדותי

מימין, דלת ביתם של מרגלית ופסח בן אורי

הבית הציורי שבו גדלתי, אשר מופיע בגלויות רבות של צפת הקסומה – ממוקם בסמטה ה׳ 12 ברובע העתיק של צפת, מרחק דקות הליכה מבית עבו המפורסם, בית סבי וסבתי. בית ילדותי ניתן לאימא שלי כמתנת נשואים מדודתה גולדה – גיסתו של יעקב-חי עבו ואחות אשתו – אסתר מלכה, אשר הגיעו מאנגליה והתאקלמו בארץ ישראל. הבית, בית בן אורי, כך הוא ידוע במשך שנים רבות בקרב הצפתים, היה עטור במרפסת מלאה גפנים שהשקיפה לעבר כל סביבותיה. ילדים רבים גדלו במשך הדורות בבית בן אורי וזוכרים אותו לטובה בשל מיקומו האסטרטגי במרכז הרובע העתיק, קרוב לכל בתי הכנסת (קיר משותף לחצר בית כנסת אלשייך) וכמובן לבית עבו, שממנו יוצאת תהלוכת ספר התורה כל ערב ל”ג בעומר. לא אחת הצטופפנו כולנו על המרפסת להמטיר סוכריות על התהלוכה הרוקדת ושרה עם ספר התורה בדרכה לרחוב הראשי של צפת וממנו – למירון. הבית נמכר לבסוף, כאשר דור המייסדים נאסף אל אבותיו, אך תמיד יישאר חלק מההיסטוריה של משפחת עבו.


אימא

מרגלית בן אורי לבית עבו, דור רביעי למסורת

מרגלית בן אורי לבית עבו, דור רביעי למסורת

מרגלית מנגנת במנדולינה ולידה צופיה

מרגלית מנגנת במנדולינה ולידה צופיה

אמי, מרגלית בן-אורי לבית עבו, הייתה הבת הרביעית של סבא מאיר עבו, מוביל המסורת בדור השלישי, ורעייתו,סבתא חיה-רחל. היו להם חמישה ילדים: ג’ולי, גולדה, רפאל – מוביל המסורת בדור הרביעי – מרגלית ואסתר.
מרגלית אמי, הייתה אישה רבת פעלים שהוערכה בתפקידה כמפקדת תנועת הצופים בצפת, ואישה משכילה באופן יוצא מגדר הרגיל לזמנה: בוגרת הקולג’ הבריטי, לימודים בלבנון. מרגלית אמי, שלטה בחמש שפות, ניגנה במנדולינה ושרה. היתה מסמר המסיבות בעיר, חברותית ובעלת לב רחב. אחותה הבכורה ג׳ולי לא האריכה ימים למרבה הצער. הייתה נשמה טובה שהלכה לטפל בחמותה, שחלתה במחלת הטיפוס. החמות הבריאה אבל ג׳ולי נדבקה במחלה ונפטרה בגיל 21, מותירה אחריה בן בשם ניסים.


אבא

פסח בן אורי

פסח בן אורי

אבי, פסח בן אורי, היה הבן הבכור להוריו מאיר ושרה, שהביאו לעולם  12 ילדים. רק חמישה מהם נותרו בחיים אחרי מלחמת העולם השנייה. השאר נספו בשואה יחד עם סבי וסבתי מצד אבי .היה היחיד שנשלח לארץ הקודש לפני פרוץ המלחמה. אבא למד אומנות בבית הספר הגבוה “בצלאל” בירושלים, עבר לגור בטבריה ועבד בראש פינה. אבא היה צייר. אימא עבדה במשרד המכס בראש פינה שנשלט על ידי המנדט הבריטי וכלל גם את בדיקות הגבול בין לבנון, סוריה וירדן. וכך, בראש פינה, נפגשו הוריי, התאהבו, ובשנת 1928 – נישאו.


אחיי ואחיותיי

שלומי בן אורי

שלומי בן אורי

היינו ארבעה ילדים: ג’ולי הבכורה, אני (גלילה), צופיה, ואחי שלומי – צעיר המשפחה. שמו המלא היה – שלום נריאל חי. הוסיפו לו את השם “חי” כשנפצע מכדור אקדח בגיל 7. בגיל 14 עבר לגור בארה״ב ולמד פיזיקה באוניברסיטת צפון קרוליינה. היה מוזיקלי מאוד, מחונן, ניגן בכינור בתזמורת הפילהרמונית של העיר אטלנטה, ג’ורג’יה. למרבה  הצער תוספת השם “חי” לא עזרה לו – חייו נקטעו בטרם עת בתאונת דרכים בארה”ב בסביבות גיל 40, כרווק.


ל”ג בעומר שלי

אני זוכרת את החגים והשבתות בבית ברובע העתיק של צפת – בית עבו, אשר בשבילי הוא היה בית סבא וסבתא. ביתנו היה מרחק דקותיים מהם וקשר מיוחד שרר בינינו, הנכדים, לסבא מאיר עבו, נשיא המשפחה, וסבתא חיה-רחל עבו. כאילו היינו נשמה אחת. האהבה ללא תנאי שקיבלנו מהם נטעה בנו את ההמשכיות למהותם. במיוחד זוכרת אני את ההכנות לקראת ל”ג בעומר, חגה של משפחת עבו, ששמעו יצא בכל האזור.

פסח ומרגלית בן אורי והבנות ג'ולי, גלילה, צופיה ושולה (מימין) בת דודתן מצד אסתר

פסח ומרגלית בן אורי והבנות ג’ולי, גלילה, צופיה ושולה (מימין) בת דודתן מצד אסתר

תפקידנו-שלנו, הילדות “הגדולות במשפחה”, אחותי הבכורה ג׳ולי, אני – גלילה, ובת דודתי שולה שהתגוררה איתנו כשהוריה נשלחו לארה”ב בזמן מלחמת העולם השנייה, היה להכין את החצר בבית סבא וסבתא, שישמשה חלק בלתי נפרד ממסגרת מגוריהם היום-יומיים, לקבלת אורחים והיכל מלכותי לאכסון והצגת ספר התורה המיוחד לבית עבו.

רהיטים הזזנו וצחצחנו, עם מטאטאים מיוחדים טאטאנו את החצר, ושטפנו את רצפתה עם מרצפות האבן הגדולות. יותר מכל אהבנו לטבוע את חותם הסיום: סיידנו את המרצפות בסיד כחול, ואז במברשת צרה דמוית מכחול עדין תחמנו מסגרת כחולה (“כוחלה”), המבדילה בין מרצפת למרצפת להבליט את היופי המיוחד של החצר ולהגן עליה.

שלומי ז

שלומי ז”ל בילדותו, בן מרגלית ופסח בן אורי ליד ספר התורה בבית עבו

החצר מוכנה! שלומי, אחי הצעיר, מביט בהערצה במעשה ידינו, וכך גם צופיה אחותנו –  הקטנה מדי לעזור בהכנות. אנחנו הילדות, ניצבנו בשמלות חדשות, נעליים חדשות וגאווה עילאית ומיוחדת. אחרי הכול הרי עלינו הוטלה המטלה הנכבדה לעזור בהכנות לקראת החג הכי חשוב בעינינו, חג ל”ג בעומר. מי אנחנו? בדמיון ילדותי, פנטזתי שאנחנו קרובי משפחה של רבי שמעון בר-יוחאי, ועל כן החגיגה יוצאת מבית הסבא שלנו, מאיר עבו.

פסח בן אורי מצייר בבית הכנסת של הארי האשכנזי

פסח בן אורי מצייר בבית הכנסת של הארי האשכנזי

תפקידו של אבא, פסח בן-אורי, צייר בכישרונו, היה ליצור קישוטים לאורך הסמטאות שבהן תעבור התהלוכה. ביצירתיות ללא גבול ידע אבא להפוך את רחובות וסמטאות צפת לאורך כל תנועת המסע לגן עדן עלי אדמות. על סולם גבוה, ללא פחד גבהים, פטיש ומסמר בידו, קישט את הקירות שבדרך – לא רק בציורים אומנותיים מופלאים, אלא גם בענפי ירק ופרחים נותני בושם שריחם שצבעיהם המרהיבים דגדגו את כל החושים. וכך, סמטאות צרות שפניהן חבוטות ו”מקומטות” קיבלו מראה יפהפה לבלי הכר!

ואז התחיל הטקס.

סבא מאיר עבו ובנו ורפאל - מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי

סבא מאיר עבו ובנו ורפאל – מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי” מציץ מאחור עם כובע שחור – הרב הראשי הספרדי הראשון בישראל, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל

אותו טקס שכלל נגינת כלי זמר, שירה וריקודים עם ספר התורה המשפחתי .מאות אורחים הצטופפו בתוך החצר, סבא בראשם, נשיאים, נציגי הקונסוליה הצרפתית, רבנים, ראשי קהילות ועיריות, נכבדים אחרים, ועמך…נשים וגברים יחדיו (לא מובן מאליו בימינו…אך הייתה הקפדה על שוויון!) ילדים וילדות במעגלי ריקוד, וצפת הפכה לעיר בעלת שמחה פולקלוריסטית מיוחדת משל עצמה. היתה זו חגיגה יחידה במינה בכל ערב ל”ג בעומר, שיוצאת מבית סבא מאיר עבו, וראויה לעיר צפת עתיקת היומין, כתר הגליל ממש ככתר המקשט את ספר התורה, חגיגה של פעם בשנה, שאין כמותה.

מי ייתן, והשמחה בזכות ספר התורה מבית עבו לא תיפסק לעולם, ותמשיך עוד שנים רבות, נעימות טובות!