מרגלית בן אורי לבית עבו מספרת בשידור רדיו על זיכרונותיה מבית אבא

כאן רשת בית של שידורי ישראל, בית אבא, תוכניתו של רפאל אמיר, אנחנו כאן עם מרגלית בן אורי (בתו של מאיר עבו), לבית עבו, צפת. התוכנית משודרת בשידור שני. (לחצו על הנגן כדי להאזין לתוכנית במלואה)

ר. – מרגלית בן אורי, לפני זמן מה כשביקרתי במקום מגורייך, והלכתי ברחובות הצרים, היה חורף, והייתי לבד, והשקט שברחובות היה כזה, שאני שמעתי את ההד של הצעדים של עצמי, אף על פי שזה היה בצהריים, באמצע היום ולא באמצע הלילה. אבל לא תמיד היה פה כל כך שקט.

מרגלית בן אורי לבית עבו

מרגלית בן אורי לבית עבו

מ. – לא. לא תמיד היה פה כל כך שקט. הרחוב הזה היה הומה בבני אדם. הכל היה ברחוב הזה. קצת לא רחוק מפה, ליד הבית שלנו, היה גר שאקי – אבנר שאקי. יותר רחוק קצת, לא היתה פינה אחת פנויה. תמיד היו בני אדם, כל הרחוב היה רועש ומלא.
ר. – עכשיו זה בטון, קודם לא היה בטון הרחוב.
מ. – קודם היו אבנים. היה חלק. כשהיינו הולכים בחורף, כשהייתי באה מבית הספר, ולא פעם אחת נפלתי אני והאחים שלי על המדרגות האלה, ובאנו רטובים, כי היו שתי מדרכות משני הצדדים מאבנים חלקות כאלה, ובאמצע המים ירדו בחורף, כשהיה גשם זועף. אבל, זה היה מלא בבני אדם. חנויות, קצת יותר למעלה שוק של ירקות, בשר, דגים, הכל היה מלא כאן.
ר. – הרבה ידיים שבורות, הרבה קרסוליים נקועים, הרבה גבס?…

מ. – אה, זה?..אני לא יודעת אם היה גבס אז, אבל היו רגליים שבורות, והיה ערבי אחד, היה ידוע שהוא בא לתקן..(צוחקת) לתקן את הרגליים, את הידיים, היה מביא מים חמים וסבון, ועושה מסאג’, ולאט לאט היה מחזיר את הנקע למקום.
ר. – זה בנקע, ומה חס וחלילה היה קורה כשיד היתה נשברת?..
מ. – אז היתה נשברת. היו קושרים את היד, והיא היתה נשארת כמו שהיא. אני לא זוכרת שהיו הולכים לבית חולים.
ר. – רופא היה בצפת?
מ. – היה רופא אחד, דוקטור שטרן קראו לו.
ר. – עוד לא היתה הדסה. את עוד זוכרת את הזמן לפני הדסה.
מ. – כן. זה לפני הדסה. אחר כך היתה הדסה. ומה שאני מספרת על דוקטור שטרן זה, זה היה רופא מיוחד במינו שכולם הלכו אליו, והוא היה מטפל בידיים, ברגליים, כל דבר, א ם הלכו אליו. אבל בדרך כלל היו מאמינים בטיפול של הערבי הזה שבא. ואם היתה היד נשברת, היו מקבעים אותה, והיתה נשארת היד שבורה.

ג'ולי אחות מרגלית דור רביעי למסורת

ג’ולי אחות מרגלית דור רביעי למסורת, נפטרה בצעירותה

ר. – אבל היו מחלות, את זוכרת, במשפחה? ודאי היו סיפורים על מישהו שהיה חולה קשה, והצילו אותו, מה היו עושים אז?
מ. – כשהיו מחלות, זה היה סוף מלחמת העולם הראשונה, כשאני הייתי ילדה קטנה, היה כאן רופא דוקטור גרין קראו לו, מגיפת טיפוס פרצה בצפת, והרופא הזה הוא היחידי שהיה מטפל במחלה הזו, ובסופו של דבר הוא קיבל את המחלה גם ומת.
אחותי ג’ולי אז חלתה במחלה הזו, היא היתה נשואה, והיה לה ילד בן שלושה חודשים.
ר. – היא היתה גדולה ממך?
מ. – כן, היא היתה המבוגרת במשפחה, והיא, היתה גרה למטה מהבית של אבא שלי, והיא טיפלה בבן יתום, ילד קטן גם כן, היה אולי בן ארבע, שקיבל את המחלה. היא טיפלה בו מתוך רחמנות, וזה היה בן גיסה שאביו מת גם כן צעיר, ושמו היה שמואל על שם הרב שמואל עבו, ואחותי טיפלה בו, וקיבלה את המחלה. והרופא דוקטור גרין זה, בא לאמא שלי ואמר לה – תדעי – הקטן – יקום. אבל הבת שלך הולכת לאיבוד.
והוא צדק.
אחרי כמה ימים, אני לא זוכרת בדיוק, חלתה היא וחמותה, והן שתיהן מתו באותו יום. היתה מין אהבה כזאת בין השתיים, שזה דבר לא יאומן. וכל זה קרה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
ר. – את הזכרת שני דברים בעצם – חסד ואהבה בתוך משפחת עבו. וזה מתאים למשפחה?
מ. – וזה מתאים, כן. אז המשפחה היתה כל כך קשורה, שאפילו לא נפרדו לרגע. זאת אומרת כל דבר אם מישהו קיבל נגיד פצע קטן – זה כאב לכל המשפחה. כולם היו מאוחדים.
ר. – למה את אומרת “אז”? מה עכשיו?

עצמונה פינקלשטיין לבית עבו

עצמונה עבו פינקלשטיין

מ. – עכשיו אין משפחה. מי המשפחה? עכשיו לא נשאר אף אחד. אני, אני היחידה שנשארתי פה בצפת. עצמונה שתחיה, כן, זו משפחה, אבל היא לא גרה על ידי. בטח שהיא בת אחי, אבל היא לא גרה על ידי איפה שגרנו אז. אתה לא ראית את הבית איפה שלוקחים את התורה. החצר הזו, למטה, היו כל בני משפחת עבו – הרב נחמן עבו הדוד, הרב יהודה עבו, קצת יותר רחוק היה הרב יצחק עבו שהוא גם כן היה קונסול צרפתי, ובבית שלנו היה הסבא – הרב שמואל עבו, הרב יעקב חי עבו, האבא שלי (מאיר עבו), אחי ואחותו.
ר. – כשאת אומרת משפחה, את מתכוונת ממש אותה קבוצה שגרה זו על יד זו.
מ. – כן, כן.
ר. – עצמונה אני מבין היא בת אחיך, את חושבת אותה למשפחה אבל היא לא יחד איתך.
מ. – כן, היא לא יחד איתי. יכול הרבה זמן לעבור עד ש..
ר. – אז זה גורם שתאהבי אותה פחות?
מ. – למה? אני אוהבת אותה, זה לא גורם שלא אוהב אותה פחות, אני אוהבת אותה ואוהבת את כל המשפחה ואני הייתי מסורה לכל המשפחה.
ר. – את עצובה שזה לא נשאר כמו שהיה?
מ. – ברור שזה עצוב. להיפרד.. ואם אני רחוקה מהילדים שלי?
ר. מצד שני איך היית רוצה שזה יהיה? צפת איננה מקום גדול, צפת מקום שסבל הרבה, עיר שסבלה הרבה, שאפילו במדינת ישראל, לא התפתחה באותו קצב שהתפתחו מקומות אחרים. האם היית רוצה שהילדים שלך, הקרובים שלך, לא יצאו אל העולם הגדול?.. מה היית בוחרת? שישבו על ידך?
מ. – לא!.. לא!.. לא על ידי, אבל אני לא הייתי רוצה, שיהיו כל כך רחוקים ממני…

מרגלית עבו ופסח בן אורי ביום כלולותיהם 1930

מרגלית עבו ופסח בן אורי ביום כלולותיהם 1930

1933 מאיר עבו ובנו ורפאל - מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי. עם התרבוש השחור - הרב הראשי הספרדי הראשון לישראל -בן-ציון מאיר חי עוזיאל.

1933 מאיר עבו ובנו ורפאל – מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי. במרכז – עם התרבוש השחור – הרב הראשי הספרדי הראשון לישראל –בן-ציון מאיר חי עוזיאל.

הימים הטובים ההם – יגון ושמחה יחדיו

ר. – אז ספרי על הימים הטובים ההם…
מ. – הימים הטובים היו…. אני באמת צריכה לחשוב על הימים הטובים. כי, הבית של אבא שלי, בית אבי, היה מקום של יגון ושמחה, שמחה ויגון, תמיד היו אסונות. תמיד היה במשפחה מקרה. ואחרי זה, כשהיה בא ל”ג בעומר, התקופה הזאת היתה מחיה את הבית. הזמר, הריקודים, על אף כל העצב שהיה.
בל”ג בעומר, היו מתכוננים כאילו לחתונה הכי גדולה. היו מתכוננים לכבוד ל”ג בעומר, מאחרי פסח, כבר היתה התכונה, זה צריך להיות פה, וזה פה, ואבא היה עסוק, והראש שלו תמיד עבד, איך, איך יבואו האנשים, איך יקבל את האנשים, כי באמת באו מכל קצות תבל כמו שאומרים, בל”ג בעומר, והבית היה מלא, וחוץ מזה צריך היה לסדר ולעשות.
וחוץ מל”ג בעומר, בחצר הזו של האבא שלי, תמיד היו חתונות. אם היה עצב, אם היה יגון, היתה חתונה של נניח, יתום עם יתומה, זוג עניים שהיו משדכים אותם, והיו מסדרים את החתונה בבית, בחצר הזו, וזה היה מלא אורה ושמחה, עם כל היגון שהיה, כמו במקרה נניח שהיה אחרי שאחותי נפטרה, אז גם כן היתה חתונה שמה, והיתה שמחה גדולה. שמחה זה מצווה. הם בנו בית לזוג שלא יכלו לעשות. מה היו עושים כשהיתה בחורה קצת מתבגרת? היו דואגים שלא תשרך את דרכיה, דאגו, היו מוצאים בחור שמתאים לה, ומסדרים להם בית קטן, מה היה צריך אז. היו מסתפקים במעט, לא כמו היום.
ר. – מה היה צריך אז לזוג נשוי?
מ. – חדר קטן, ומיטה קנו להם, מעט כלים ונתנו לו פרנסה לבחור, שיהיה לו ממה להתפרנס.
ר. – מאיפה היו חדרים?

מ. – היו כל כך הרבה חדרים. כל החורבות האלה שאתה רואה, היו בתים. היה מלא. היתה קומה ראשונה, קומה שניה, קומה שלישית, ובכל קומה היה מספיק מקום. עכשיו החורבות שמתחילים להרוס, זה מה שמפליא כאן, זה אפילו מימי הרעש שהיה בצפת.
ר. – הרעש היה בשנת 1837, ואת אומרת החורבות הללו מאז?
מ. – לא, כל החורבות האלה חדשות. מלפני אולי חמישים שנה.
ר. – אז איך הזכרת את הרעש? אמרת החורבות מהרעש
מ. – אני יודעת מהסיפורים, הדודה, אחות האבא שלי, היתה מספרת, שהסבתא שלה היתה קבורה מתחת לאדמה כשהיה הרעש, ורק את הקול שלה שמעו.
היא ביקשה שיצילו אותה, שיוציאו אותה, כי הרבה אנשים שהיו בבית שלהם, מצאו את עצמם למטה – בואדי, ליד קבר רבנו ארי, ו…
ר. – את אומרת מצאו את עצמם – ברחו לשם?
מ. – לא! מצאו את עצמם, התגלגלו! כן! וזאת היתה בבית, הבית נהרס, והיא היתה בפנים, והיתה מלאה תכשיטים, אז לא רצו להוציא אותה, אמרו לה שתיתן קודם את התכשיטים שעליה, ואז יצילו אותה.

ר. – סיפור נחמד, מי זה את אומרת, לא רצו להוציא אותה? השכנים?
מ. – מי?, אני בדיוק לא יודעת, אבל אני יודעת, שכך סיפרה לי הדודה, שהיא ביקשה שיצילו אותה, והם ביקשו ממנה, היות שידעו שהאישה עשירה עם תכשיטים, ביקשו ממנה שתיתן את התכשיטים. היא נתנה את התכשיטים – והוציאו אותה. שמה היה קאלו נדמה לי. זה שם ספרדי.
ר. – שמואל עבו הגיע לכאן ב 1817, זה אני יודע. האם הכרת מישהו שיכול היה לספר שהכיר אותו?
מ. – מי שסיפר לי, זה תמיד היה הסיפורים של הדודה שלי.
ר. מפי השמועה?
מ. – זה היה הסבא שלה. היא היתה מספרת שכשהוא היה עובר ברחוב, היתה סביבו מין שכינה כזאת. אני לא ראיתי אותו, גם לא ראיתי את הרב יעקב חי עבו, אבל מספרים שהיתה להם מין שכינה כזו, שקשה היה לעמוד בפניהם.
ר. ממה באה?
מ. – מהטוב שלהם, ממה שהיה בתוכם. הם היו אנשים נפלאים שחיו רק כדי לעזור לאחרים. ואפילו הרבה מאוד מהערבים, היו מעריצים אותם, כי הם עזרו בלי יוצא מן הכלל, גם ליהודים וגם לערבים.
ר. – ושמואל עבו הגיע לצפת, כבר עם המעמד הזה, עם הכבוד הזה, עם השכינה הזאת?
מ. – כן, כן. כך הוא הגיע מאלג’יר.
ר. – נתרכז לרגע אחד בשמואל עבו. מה הביא אותו לארץ, את יודעת?
מ. – הוא, בא, מפני שהוא רצה להיות בארץ הקודש. ומירון, היתה, כמעט כל מירון – למשפחת עבו. הר שמאי שבמירון – היה למשפחת עבו. הם קנו את כל האדמות, רצו לפדות אותם מידי הערבים. הם רצו לבנות, ראש פינה וכל היישובים האלה שהקימו? זה היה במחשבה כזו. רצו גם לקנות את הר שמאי, אבל אחר כך קרה, שהסבא שלי גם כן מת צעיר, ואבא טיפל בעניינים. סבא מת לא מתוך מחלה, הוא הלך לבית כנסת, היה קם בבוקר מוקדם לבית כנסת להתפלל. אז השמאי היה מסתובב ומעיר. זה היה באידיש היה קורא…. סוג של מנגינה, היה מסתובב מבית לבית וקורא בצורה כזאת, ודופק על הדלת. אז סבא מיהר לדלת, כדי לפתוח, ואז לא נעלו במנעול, זה היה “שנגל” כזה – מין ברזל כזה עם קצה כזה שמכניסים בתוך לולאה של ברזל, הוא הרים את זה תפס את זה ניער, וזה נפל לו בדיוק על הראש. ואני אומרת לך שרופאים לא היו, וטיפול לא היה מתאים, וזה עשה לו כנראה הרעלה בראש, ותוך

רפאל עבו 1930

זמן קצר הוא מת. אז נולד אחי רפאל, כשהוא היה במצב אנוש, והוא קרא לו “רפאל” – זאת אומרת – “רפאני השם וארפא”. אבל אחרי כמה ימים, הוא נפטר.
סבא רבא, הרב שמואל עבו, הוא שבנה את מירון, את הקבר של רבי שמעון, זה היה סתם מציבה, זה לא היה כמו שזה עכשיו משוכלל. אבל הוא שבנה את המצבה הראשונה של רבי שמעון, וגם של רבי אלעזר.
הוא היה קונסול צרפתי ורב, והסבא היה קונסול צרפתי ורב, ואחר כך לקח את הקונסולט הדוד – אחיו של סבא שלי.

גילויי תושייה וגבורה

מה שאני רוצה עכשיו לספר, שמתחת לבית שלנו, איפה שגר אבי הסבא שלי, הרב שמואל עבו, היתה קומה שלישית, מרתף, ושמה בזמן התורכים, היה “פארר“.
חיילים היו בורחים, עריקים. מה היה עושה הסבא שלי? מתוך מחשבה שיבוא יום ויעזר בהם, הוא היה נותן להם חסות. היה מכניס אותם, כל אחד שהיה בורח מהצבא התורכי, היה לו בית אצל הרב שמואל עבו, אבל איפה? לא בתוך הבית, זה היה למטה, המונים, היה מספק להם אוכל, מזון, וכשהיו הולכים, היו מעריצים, לא היו יכולים לשכוח לו את הטובה הזאת.
בדרך כלל ערבי שאתה עושה לו… והיה מקרה, שהיה רוצח אחד בצפת, תבין בצפת היו הרבה מקרים של רציחות בפרט בחורף, היו מתנפלים על בתים, הורגים משפחות, ושודדים ולוקחים את כל מה שיש, והיו ממש שוחטים.
ר. – למה רצחו בחורף?

יהודית עבו עברון בסמטאות צפת

יהודית עבו עברון – צפת באור ירח

מ. – מפני שלילות החורף כאן בצפת, זה היה…אתה לא היית פה בצפת בחורף… רעמים וברקים וגשמים וברד ונורא ואף אחד לא שמע את השני, בפרט במקומות קצת מרוחקים, זאת היתה הזדמנות לשודד להיכנס מבלי שירגישו בו. עובדה שאני זוכרת אבא המנוח שלי, בלילות שהיה ישן, לא היה נרדם מבלי שאקדח יהיה מתחת לכרית שלו. תמיד החזיק אקדח מוכן טעון תחת הכרית שלו. בלילות החורף, כל תנודה קטנה שהיתה בחצר, היה מיד יוצא. היה אמיץ בצורה יוצאת מן הכלל.
ר. – היה עוזר לעריקים התורכים פן יהיו שודדים, היה עושה להם טובה בבחינת “שלח לחמך על פני המים”, שלימים הם יזכרו את הטובה ולא יעשו רע ליהודים.

מ. – כן, זה היה ככה. היה מקרה, היתה שמועה, כך סיפרה לי הדודה שלי, שבאים שודדים, רוצים להתנפל על צפת, ולהרוג ולשחוט כמו בזמן הפרעות, ולעשות שַמות ביהודים.
אז באו לספר את זה לרב שמואל עבו בזמנו, והוא הרי הכיר את השמות של הפארר, והם ידעו שהציל אותם מהצבא התורכי, אז באו וסיפרו לו שבעוד כמה זמן מתכננים התנפלות על צפת להתנפל לרצוח ולהרוג את האנשים. מה עשה. קרא ליהודים סביבו אמר להם אל תדאגו. אני בוטח באלוהים, אני סומך עליו, הוא יעזור לי, ואני אוציא אתכם מהצרה הזאת, זה לא יהיה ככה.
הלך ולקח שקית מלאה כסף, אז היה בישליק מג’ידיק כל מיני כספים של אז, מילא שקית כזו, וירד למטה, אלה הודיעו שהם באים, אמר פשוט מאוד שהרב שמואל עבו מוכן לפגוש אותם ולדבר איתם.
הם עמדו וחיכו לו. הוא בא אליהם לבד יחידי, דיבר איתם, נתן להם את הכסף והם חזרו כלעומת שבאו ולא פגעו באף אחד.
ר. – הלך ופדה בכסף, אבל לא אסף בחורים כדי להילחם בהם. הוא יחידי היה אמיץ, אבל בני צפת לא הגנו על עצמם?
מ. – לא, היו מלחמות שהגנו על עצמם.
ר. – עובדה שבני צפת לא ידעו להתארגן להגן על עצמם, היה צריך לפדות את עצמם בכופר.
מ. – זאת היתה השיטה. כפי הנראה לא רצה שפיכות דמים, יריות שחיטות וכדומה. הוא מצא את הדרך הזו הכי נכונה ומתאימה לתקופה.
ר. – זה היה לפני מלחמת העולם הראשונה.

השודד שידו התאבנה

הרב הקונסול יעקב חי עבו, אשתו, ושומר הראש הקוואס

הרב הקונסול יעקב חי עבו, אשתו, ושומר הראש הקוואס

מ. – כן. והיה אחד מהם שהממשלה כל הזמן חיפשה אחריו ממשלת התורכים – “טייאח” קראו לו בערבית, מה שרצה עשה האדם הזה, איפה שהסתובב, רצח, אף אחד לא יכול היה לעצור אותו, לתפוס אותו. ופה סיפרה לי דודה אחרת, שהרב שמואל עבו, היה בבית – היה מין חדרון קטן – אז הלא לא ישנו על מיטות אלא על מזרונים, מזרון לו ומזרון לאשתו, והוא – לבשו אז תרבוש כזה הרבנים הגדולים שהיו אז – כי אפילו שהיה קונסול – לא שינה את התלבושת שלו, נשאר עם בגדים של רב – היו שני קוואסים שהלכו לצידו, שמרו עם חרבות וזה, אבל הוא לא שינה את התלבושת שלו, אז זה היה בלילה, גם כן זה היה חורף אחד, והרב שמואל עבו אמר, שהוא יתפוס את השודד הזה, היות והוא מכיר את כולם, והוא מכיר את השם שלו גם כן.
ונודע לו לשודד הזה, שהרב שמואל עבו אמר, שהוא יתפוס אותו.
בלילה, באמצע הלילה, נכנס השודד הזה לחדרון הקטן איפה שהסבא שלי ישן, והיה לו שעון – אז היו שעונים עם שרשרת ששמים, אז הוא היה מכניס את השעון לתוך התרבוש, ככה שידע, כשהוא רוצה – מכניס את היד, מוציא. היה חושך, לא היה חשמל, היו רק מנורות על נפט.
אז נכנס השודד, וניסה לשחוט אותו ואת אשתו. אז לפי מה שהם מספרים – היד ממש התאבנה של השודד. הוא לא יכול היה להזיז את ידו, לא יכול היה לפגוע בו. אבל מה, רצה שידעו שהוא היה. מה עשה, לקח את השעון, הפך את התרבוש הזה, ושם את השעון מ ע ל התרבוש, כדי שידעו.
ביום השני, הודיע, שהוא היה, ויכול היה לשחוט את הרב ואת אשתו, רק לא יכול היה להזיז את היד. ולראיה – נתן את הסימן של השעון מעל התרבוש.
ר. – מרגלית בן אורי, את בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, את על הסיפור הזה מסתכלת כעל אגדה או כעל מציאות?
מ. – אני יכולה להאמין, אני לא יכולה לדעת, אני יכולה להאמין, כי, לפי מה שמתארים את הטוהר שהיה לו, את הטיב, את מה שעשה עבור כל אלה, משהו הרתיע אותו מלשחוט. אדם שעשה לו כל כך הרבה טובות.
הוא היה בין אלה שהיו עריקים של התורכים, שהיה אצלו, והוא האכיל אותו ושמר עליו, אז הוא לא יכול היה.
כך אני מאמינה. כאן אומרים שהיד התאבנה לו, והוא לא יכול היה להזיז את היד. אז אני לא יודעת מה להגיד כאן, אם לא יכול היה להרים את הסכין לשחוט מתוך זה, או מתוך שאפילו רוצח – המצפון שלו לא נתן לו לעשות את זה. ובסופו של דבר, תפסו אותו, ואז קיבל הסבא שלי מאיסטנבול פירמן כזה – מין תעודה כזאתי – שעשה מעשה גדול מאוד, תעודה של כבוד.

הצלת בחורים מתלייה

אבא שלי (מאיר עבו), במלחמת העולם הראשונה, הציל שמונה בחורים מתליה, מצפת.
שמונה בחורים מהמשפחות הכי יפות. היה אחד מבית טולדנו, אחד מבית…. שמונה בחורים.
לקחו אותם לירושלים, והעלילו עליהם שהם מרגלים, שהם לטובת האנגלים. אלה המסכנים, אפילו קרוא וכתוב לא ידעו בסדר.
אז, ידעו תפילה, הלכו ל”כותב” – מה שהיה אז, אבל לא ביקרו בתי ספר וכל זה עד כדי כך שיהיו מרגלים לטובת האנגלים.
ובכל זאת באו אליהם באמצע הלילה, והוציאו אותם, לקחו אותם לירושלים אז זה היה בזמן ג’אמאל פאשה ובק פאשה, ולמי לפנות? אז היו פונים לאבא – זה אחרי תקופת הסבא והרב יעקב חי. ובאו האמהות והתחילו להתחנן ולבכות – תוציאו לנו את הילדים שלנו, כי אין מי שיוציא אותם. ואז, באמת, הסתכלנו על אבא כאילו היה כל יכול. בעינינו הוא היה מלך. באמת, הוא היה, כל דבר שהוא שם יד, הוא הציל, הוא זרק את עצמו באש כדי להציל ויוצא שלם. ובאמת הוא אמר לאמהות – “או שאני, יתלו אותי איתם יחד, או שאני מציל ומביא שלמים ובריאים להורים שלהם”. וכך היתה הנסיעה לירושלים. אז נסעו ימים על פרדות, נסיעה מפרכת. והוא נסע, ואז ניגש לשער, ואז לא נתנו לאף אחד להיכנס! והוא בא ואמרו לו –  “את מי אתה צריך”, והוא אמר, “אני צריך לפגוש את בק פאשה וג’מאל פשה”. ואמרו לו “מי אתה”, מה זאת אומרת, זה יהודי, “מי אתה? שיכול לגשת לג’מאל פשה?” אז הוא לא שאל אותם והתחיל לרוץ. היתה לו באמת מין הליכה כזאת קלה ומהירה כאילו הוא עף.. הוא הלך והם הלכו אחריו. עד שהגיע לאיפה שהיה ג’מאל פאשה ובק פאשה, לחדרים שלהם. דפק בדלת, ונכנס. הם ראו אותו והוא אמר להם מיהו. הראה להם את הקארט שבידו, והם הכניסו אותו בכבוד רב. וישב. ישב שמה, וארבע שעות, היה לו כוח דיבור, יוצא מן הכלל, הוא ישב ארבע שעות וניתח להם את כל העניין הזה שאלה היו מרגלים, שהוא יראה להם מיהם, מהם, איפה הם למדו, מאיזה משפחות, שיבואו יבקרו קודם, ויראו את מי הם תופסים, איך הם יכולים להגיד עליהם שהם מרגלים? בצורה כזאת הוא שכנע אותם, ולא יצא משם, עד שהוא הוציא את הבנים האלה, ואז היה בירושלים, סיפרו שזה היה יום כזה גדול, כמו שאומרים מי שמציל נפש אחת בישראל , זוכה לעולם הבא. וכאן הוא הציל שמונה בחורים, מהמשפחות הכי אצילות, הוציא אותם שמה, נשאו אותו על הכפיים, והתזמורת הובילה אותם לבית הכנסת להודיה ולברכת הגומל, ואבא, לא ידעו מה לעשות איתו, וככה הוא הביא אותם וחזר לצפת הביתה.

ר. – אלו סיפורים של הייתי אומר, גבורה, אומץ, כבוד, מעמד. עכשיו יודעים מעט מאוד על משפחת עבו. זה כואב לך?
מ. – בטח שזה כואב לי. אני, אני חיה את הזיכרונות. אני חיה את העבר כל החיים שלי. כשאבא נפטר, באה אישה זקנה, שאת ביתה הוא הציל –
ר. – מתי זה היה.
מ. – זה היה מזמן, כשהוא נפטר, לפני, זה היה בדיוק, אנחנו ישבנו באבל לפני שהכריזו על המדינה. את זה אני זוכרת בדיוק. אז אותו שבוע, הוא לא זכה. ובכן כשהוא נפטר, נכנסה אישה אחת, כ פ ו פ ה לשניים, ב ק ו ש י הלכה, כמעט הלכה על ארבע, ואבא אז היה על הריצפה. היא ניגשה, חשפה לו את הפנים, את זה אני זוכרת, ראיתי במו עיני, חשפה לו את הפנים, שמה את פיה לתוך אוזנו, והתחילה לצעוק – ‘חק מאיר’ – שמו היה יצחק מאיר – ‘חק מאיר, אל תשכח! אל תשכח להעיד שאתה היצלת שמונה בחורים מתליה!!’
ר. – שיבוא לפני הקדוש ברוך הוא?
מ. – כן. כן. שיבוא ויעיד בפני הקדוש ברוך הוא.
===========

סיפור אהבה פורץ גבולות

מאיר עבו ורעייתו רחל

מאיר עבו ורעייתו רחל

אמא היתה אישה נחמדה, מאוד מאוד יפה ושקטה, בקושי דיברה, היא ידעה רק לשמור על הילדים, לשמור על הבית, לשמור על בעלה, ולבשל, אז היו לבשל זה לא היה על גאז, היו מין תנורים של חימר, קטנטנים, היו ארבעה חמישה כאלה במטבח, ואז לכבוד שבת, על כל אחד מהם צריך היה להיות סיר, כי שבת לא יכולה היתה להיות שבת ללא אורחים אצלנו על השולחן מבית הכנסת, וההכנות היו מיום חמישי.
יום חמישי, היה אבא הולך ומזמין בחנויות שהיה קונה בהן, כמו שיש עכשיו, היה הולך ומזמין לכבוד שבת את הדברים הכי טובים, הכי הכי זה היה לכבוד שבת. וכל הדברים היו מגיעים ביום חמישי. והוא דווקא אהב לשבת לעזור לאמא, למשל קישואים, למלא קישואים, לנקות את הקישואים הקטנטנים…

אמא היתה יושבת על כרית כזאת, ומסביבה היו כל התנורים האלה, והכל טיגון. על פי רוב אני זוכרת, אמא, כשהיתה יוצאת מן המטבח, היתה מתעלפת. כי זה היה על פחמים. והאדים, והריח של הפחמים… ממש מתעלפת. המטבח היה קטן. וכשיצאה – רק היתה יוצאת לאוויר, היתה מתעלפת. הרבה פעמים זה היה קורה.
ר. – אבא אהב לעזור לה במטבח, את אומרת.
מ. – כן, הוא אהב לעזור. הוא א ה ב אותה… אני חושבת שעוד אין בעולם אדם שיאהב את אשתו ככה.
ר. – הוא לא ראה בזה פחיתות כבוד בזה שהוא עובד איתה במטבח, גבר עם האישה?
מ. – לא, לא במטבח..!! הוא היה מסדר את זה תמיד בחצר בדרך כלל זה היה בקיץ. ובקיץ החצר אצלנו היתה כמו גן עדן. הפרחים… העציצים….אבא אהב מאוד. אבא היה מלא שירה, נגינה, פרחים, ציור… והוא, תמיד אהב את הדברים היפים. החצר, הקירות של החצר – היו מטפסים שושנים לבנים – כל הקירות. והיה יסמין, ופילה, והיה עץ גדול מאוד באמצע החצר, שזה היה עם קרש כזה מהקיר לעץ, ועל הקרש הזה, היו כלי התעמלות, מכשירי התעמלות, שרפאל היה מתעמל, הוא היה מתעמל, היתה לנו נדנדה….
ר.. – את היית מתנדנדת?
מ. – בטח… אפילו נפלתי מהנדנדה…
ר. – ואבא שלך היה מתנדנד?
מ. – כן..
ר. – וסבא שלך היה מתנדנד?
מ. – לא…
ר. – אבל הוא גם כן היה ילד פעם..
מ. – סבא שלי, אני לא זוכרת..
ר. – ידעו מי היה המתנדנד הראשון?

רפאל עבו 1926

מ. – לא, את הנדנדה הזו סידר אבא שלי, למען הילדים שלו. היו לו לרפאל מקבילים, כל מיני מכשירי ספורט. אבא אהב אותו מאוד, היה בן יחיד, היו לו עוד ארבע בנות בבית, והוא נתן כל מה שיכול היה שיהנה רפאל – הוא היה עושה בשבילו, למענו, וגם רפאל אותו הדבר.
ר. – מה היו המשחקים שלכם? ברחוב?
מ. – לא, מעט מאוד ברחוב. קודם כל הלכנו לבית ספר, וביום שבת צריך היה להיות שקט..
ר. – בית ספר נפרד בנים ובנות? איזה בית ספר?
מ. – קודם כל אני הלכתי לאליאנס.
ר. – כן, זה הגיוני. זה טבעי.
מ. – צביקו היה ב”כותב”. זה היה מיוחד עבור הילדים הספרדים. והחכם – קראו לו החכם – המורה זאת אומרת – הוא היה ספרדי. וזה היה מלא. וכולם היו ילדים הספרדים.
ר. – והייתם מתחברים עם האשכנזים, או שכל אחד והעולם שלו. בילדותך זאת אומרת.
מ. – סבתא היתה .. ממה, אמא שלי, גם כן לא ילידת הארץ. הם באו מרוסיה, מביאליסטוק.
ר. – רגע, רגע, כאן את מתחילה לבלבל אותי לגמרי. מצד אחד משפחת עבו, את אומרת שחשבו את עצמם לס”ט – ספרדים טהורים, ומצד שני, האמא שלך, אשכנזיה מביאליסטוק?
מ. – (צוחקת) כן. אשכנזיה מביאליסטוק..
ר. – היו עוד נישואים אשכנזיים במשפחה? לפני אבא שלך? בדורות קודמים? או שאתם פורצי הגדר הראשונים…
מ. – מממ…כן היה! הסבא! הרב יעקב חי עבו, הוא גם כן התחתן עם שיכנזיה מ א נ ג ל י ה!…גם כן אשתו היתה אשכנזיה, מאחת המשפחות היפות ביותר באנגליה, היא היתה מצאצאי רבי נפתלי הכהן צדק.
ר. – והמשפחה שם באנגליה, היתה אשכנזיה או ספרדיה?
מ. – אשכנזיה!
ר. – (באכזבה) אז איזה מין ס”ט אתם?….
מ. – ככה זה היה!
ר. – אבל אתם חושבים את עצמכם לס”ט!!
מ. – ככה זה היה!
ר. – (בגמגום) כשהיית ילדה, נחשבת לספרדיה או אשכנזיה?
מ. – ספרדיה.
ר. – (בהשתאות) – עם אמא מביאליסטוק.
מ. – אנחנו לצד האבא! תמיד. למה נקראתי עבו? הייתי צריכה לקרוא לעצמי גלדשטיין. או גלזר. לפי שזה היה שם המשפחה של האמא שלי. ואני שמי מרגלית עבו. ואת זה כולם ידעו. ובאמת היינו כולנו לצד אבא.
אני לא יודעת, דווקא אהבנו מאוד את בני המשפחה של האמא שלי.
ר. – אבל ספרדים נחשבתם.
מ. – אבל ספרדים. ואם פעם במקרה (צוחקת) היו שואלים אותי, את נראית אשכנזיה…? הייתי אומרת, דווקא לא, אני ספרדיה. מפני שתמיד נטינו לצד אבא. כי אבא היה אצלנו העיקר…. לא שהתביישנו באשכנזים או שהיה לנו נגדם משהו… הנה, אמא היתה אשכנזיה, ואהבנו אותה מאוד מאוד. אבל היינו ספרדים.
ר. – אז איזה שפות דיברתם בבית?
מ. – דיברנו אשכנזית, ערבית…
ר. – מה זה אשכנזית? (צוחק) אידיש? אשכנזית את קוראת אידיש?..
מ. – כן.. אידיש.. דיברנו אשכנזית, ודיברנו ערבית, ודיברנו עברית, ואחר כך מבית ספר – צרפתית, אני למדתי בבית ספר אנגלי, היה כאן בריטיש היי סקול, זה היה חלק מהקולאג’, וככה למדתי אנגלית.
ר. – מה עם ספניולית?
מ. – לא.
ר. – לא היתה אצלכם? ספניולית? לדינו?
מ. – ספניולית היתה אולי אצל הרב שמואל עבו. הוא ואשתו, לפי מה שאני שמעתי, דיברו ספניולית. כי שמה, שמה היה קאלו. וזה היה שם ספרדי.
ר. – מה היתה השפה שדיברתם בויכוחים? במטבח? שפת הבית?
מ. – ערבית. ואם רצו להגיד משהו סוד, אבא עם אחותו וזה, היו מדברים באנגלית. כי למדו זאת מהאמא שלהם. אז הם היו אומרים מילה אחת או שתיים – פיניש או סטופ, וזה היה באנגלית.
ר. – מה עם הרוסית של אמא? ידעה רוסית?
מ. – אמא ידעה מעט מאוד, כי הן הגיעו מאוד צעירות. והן היו גם כן משפחה דתיה מאוד, שאבא ואמא היו זקנים, הביאו איתם את הילדים, ורצו להיקבר בארץ הקודש. זו היתה מטרת בואם. אז הם באו הנה, וגם כן גרו לא רחוק מאיתנו.
ר. – אמרת שאבא ואמא אהבו מאוד.
מ. – כן.
ר. – הם התחתנו בשידוך?
מ. – לא. הם התחתנו באהבה!
ר. – מה זה נקרא להתחתן באהבה בצפת. זה לא שבאו לאבא ואמא ואמרו “שלום אבא ואמא התחתנו..”
מ. – לא. זה היה בהתנגדות המשפחה, גם האשכנזים, וגם הספרדים. הם לא רצו שאבא יתחתן עם אשכנזיה. ולהיפך.
ר. – איך התגברו הצעירים על זה?
מ. – זה סיפור ארוך.
ר. – איך זה בקיצור, היתה מריבה?
מ. – לא רבו, בסופו של דבר, הגיעו לידי הסכם, והתחתנו, כי אמא אמרה היא דווקא רוצה להתחתן עם אבא, וזו למעשה היתה אשתו השניה, לאבא שלי. הוא היה נשוי עם בת הדוד שלו, ואהב את האמא שלי. הוא לא אהב אותה, הם חיתנו אותו במשפחה, ורצו שיתחתן איתה והתחתן איתה, אבל לא היתה אהבה ביניהם. וכשפגש את אמא, אהב אותה מאוד, ושמה לא היו היחסים כל כך תקינים, אז התגרשו.

חיה רוחל וילדיה: גולדה גולי מרגלית רפאל ואסתר

חיה רוחל גולדה גולי מרגלית רפאל ואסתר

ר. – (מופתע) זה סיפור מודרני! לגמרי מודרני!
מ. – כן. זאת אומרת.. אהבה. הוא אהב מאוד את אמא ומאוד קינא. אסור היה לה ללבוש שרוול קצר, היתה צריכה ללבוש את הצווארון עד למעלה סגור. כי היא היתה באמת יפהפיה. היה מביא לה מנדיל, מנדיל בערבית זה מין מטפחת כזאת שלובשים אותה על הראש, הכל היה פרחים. הוא היה קונה את הדברים הכי יפים, זה מביירות. ואמא כשהיתה לובשת את כל הדברים האלה היתה כל כך יפה. היא היתה דווקא מלאה, לא רזה. אבל היתה יפהפיה. תמיד היה דואג שמישהו יראה אותה, ויכול להתאהב בה.

ר. מצד אחד סיפור כל כך מודרני, בצפת של לפני שבעים – שמונים שנה, ומצד שני דרש ממנה, להיות לא מודרנית, הכי לא מודרנית…
מ. – כן.
ר. – בגלל הקנאה שלו.
מ. – כן. היא רצתה לצאת, רצתה ללכת, לא שהרבה מאוד, אבל.. הוא רצה תמיד שתלך איתו. היו זמנים, אם הוא יצא, לאיזה ביקור …. אז הנשים של האפנדים הערבים לבשו מין קראו לזה “חווארה” מין חצאית כזאת מקטיפה שחורה, ועל זה כמו בלרין שחורה, עכשיו במצרים רואים דבר כזה, ואבא, היות שתמיד היה הולך מבקר אצל הערבים, והנשים הלכו בצורה כזאת, אז הוא לא רצה גם שיראו את אשתו. הוא אהב תמיד, שהיא תצא איתו. ועובדה, אצלנו בבית, תמיד היו אורחים.
ר. – אז הוא היה מוכרח להחזיק אותה סגור באיזה מקום, הוא היה צריך לפחד מהאורחים בצורה כזאת…
מ. – חכה..
מ. – אז לנו היו שתי דלתות. לחצר שלנו היתה דלת אחת פנימית בתוך כזה עיגול, ודלת אחת מהחוץ שהיו ניגשים ודופקים. כל מי שהיה בא, על פי רוב היו האורחים הנכבדים, כמו הקאי מקאם, או כל אלה הערבים הנכבדים, כשהוא היה מבקר אצלם, הנשים אסור שיראו אותם, היו מתחבאות הבנות, ואז היו מרשים להיכנס. בצורה כזאת, הוא עשה גם כן – דופקים היו בדלת, ועד שמרשים, אומרים להם “כן” להיכנס, אז היו נכנסים, ואף אחד לא היה בחצר.
ר. – ובכל זאת, לאמא היה מה לומר בבית? כאן את נותנת תמונה אחת מעורבבת מאוד. אהבה, קנאה, מודרניות, סיפור מודרני, עם התנהגות מאוד לא מודרנית, מאוד מהתקופה שעברה, אז מה היה מעמדה של אמא בבית? התחשב בה? היה לה מה לומר?
מ. – בטח, כל מה שהיא רצתה היא קיבלה.
ר. – אבל היה לה מה לומר, לחנך למשל?
מ. – החינוך היה בידי אבא. אמא היתה מלאה אהבה. היא היתה אמא, א מ א ממש. שכל החיים שלה היו הילדים, הבית, הבעל, לשמור עלינו, לשמור אותנו, לש ו ח ח איתנו, אם ראתה ילד חולה, היא ממש היתה משתגעת מדאגה, להחזיק אותנו על הידיים, ולשיר היא ידעה… באידיש, ואבא היה לו שיר אחד באידיש, שהיה שר לאמא שיר אהבה משהו יוצא מן הכלל…השיר של אמא…
ר. – את זוכרת את השיר?
מ. – הוא היה שר לה, זה היה השיר של אמא.. השיר הכי חביב עליה… היה אומר לה (שרה כמה רגעים באידיש!)… אתה יודע אידיש?
ר. – לא…. אולי לטובת המאזינים שלא יודעים אידיש (מחייך), תסבירי מה…

לשמיעת השיר:

מ. – זה כל כך יפה… ילדתי הקטנה, האהובה, הנשמה היקרה, אני מחלק את החיים שלי איתך, בצרות שלי הגדולות – את תהיי הנחמה שלי, כשאני רואה אותך, אלייך, אלייך, החיים שלי, את האוצר שלי הגדול ביותר, הכל אני אתן, בשביל המבט שלך היפה, בשביל מבט שלך היקר, אף אחד לא יפריד בינינו, רק המוות לבד, אם זה בשמחות ואם זה בצרות, ואנחנו שנינו ביחד.
ר. – מרגלית, עכשיו לא שרים שירי אהבה כאלה…. שרים?
מ. – לא..
ר. – לא.. ועצוב לך כשאת נזכרת בשירים האלה?
מ. – כשאני נזכרת בשירים האלה, עצוב לי, אני צריכה לבכות….. אני מתחזקת. כשהיינו יושבים בשולחן, כשהיה במצב רוח טוב, אז היה שר את השיר הזה לאמא.
ר. – היה הרבה מצב רוח טוב בבית? היתה שמחה? היה צחוק? או היה כבד? מה את זוכרת יותר?
מ. – היה שמח בבית!
ר. – היתה שמחת חיים?
מ. – אני זוכרת, אצלנו הבית היה תמיד מלא. תמיד היו אורחים. על השולחן כשישבנו, הכבוד של אבא, היה בהערצה כזו- אם אבא אמר משהו – אז היה קדוש. אסור היה להגיד מילה בזמן האוכל, אם אבא לא הרשה.
ר. – זה היה החינוך
מ. – אסור היה ידיים על השולחן בזמן האוכל. אסור היה להישען על השולחן, צריך היה לשבת ישר, כי תמיד היו אורחים. וילדים יכולים, אתה יודע אפילו במבט, להסתכל אחד על השני, ולהתחיל לצחוק… אז מיד הסתכל בנו אבא, והיינו מוכרחים לצאת החוצה, עד שזה עבר, ואחרי כן לשוב.
ר. -ואיזה עונשים היו?
מ. – רפאל, לפעמים היה אבא נותן לו סטירה, בשביל משהו שזה…. אבא היה אומר לנו – תדעו, שהשם שלכם, הוא הכבוד שלכם. בחורה משולה לשמלה לבנה נקיה שיוצאת מהחנות. כל כתם קטן זה מורגש. וככה זה היה. היינו… בכלל, אף אחד לא העז, באמת, והיו עוברים לפעמים ערבים דרך ביתנו, והשיעור של אבא היה להרים נעל לתת לו על הראש לערבי, שלא יעבור פעם שניה! כי היו זורקים מילים, הילדות היו נחמדות, יפהפיות… מספיק היה שאם היינו עושים משהו לא בסדר, ואבא מצא שזה לא בסדר, היה אבא מסתכל בנו.
ר. – היה פוזל עין וזהו..?
מ. – לא כי היה לו מין מבט כזה חד, אומרים שהסבתא שלי הסתכלה על אריה כשהיתה… היתה לנו תמונה כזאת של אריה בבית גדולה, שהיא תמיד הסתכלה עליה, ואמרו שהעיניים של האבא שלי, היה בהם הכוח של האריה…

המלך ג'ורג' החמישי, ויקיפדיה

המלך ג’ורג’ החמישי, ויקיפדיה

ר. – איך אבא היה לבוש, היתה לו התלבושת הספרדית של הרבנים שהזכרת קודם לכן?
מ. – לא לא לא… אבא היה לבוש חליפה, על פי רוב בקיץ, היתה לו חליפה לבנה. אבל היתה כמו זהב צריכה להיות. ונעליים לבנות… בהתחלה חבש תרבוש בזמן התורכים.
ר. – מאין למד את הלבוש הלבן הזה? האם כל חייו היה בצפת? מנין למד אותו? מאין הביא אותו?
מ. – לא. היה הקולונל גולדסמית’, ידיד המשפחה, של הסבתא שלי האנגליה. אז הוא התארח אצלנו, ואבא היה בחור צעיר בן 14, 15, הוא אמר לו לסבא, אם אתה תרשה לי, אני אקח את הבן שלך ללמוד בלונדון. והוא למד, אבא שלי, למד עם קינג ג’ורג’ החמישי, ישבו על ספסל אחד. אבא היה אומר לנו תמיד – אני למדתי עם המלך… פעם אמר לנו, חכו חכו, אני עומד לכתוב מכתב למלך… זה היה כאילו (צוחקת) ב ד י ח ה.. אני שולח מכתב למלך, להזכיר לו את מאיר עבו, שהיה איתו בבית ספר ולמד איתו יחד! וכך עשה. ותוך זמן קצר, שלח לו תשובה המלך, אני זוכרת את המכתב, ועל המכתב היה כתר, כתר מלכות, והוא עונה לו, המלך, שהוא מאוד שמח לקבל את מכתבו, וזה באמת מזכיר לו הרבה דברים, מזכיר לו את השפה המוזרה הזו, שהוא היה מדבר איתם, שהם לא הבינו אף מילה…
ר. – ומהשהות של אבא באנגליה, את חושבת, הגיע הלבוש הלבן, הפראנג’י הזה?
מ. – כנראה..

חוכמת חיים ללא פנאטיות

ר. – הדור שלך את, כבר לא כל כך שומרת מסורת, לא כל כך דתיה, את התרחקת קצת.
מ. – לא, לא כל כך כמו ההורים, הרי זה עם הזרם, זה לא אני, זה הילדים שיחיו. אני דווקא שומרת. שבת אני לא מעשנת, לא עושה אש, מסדרת חמין כרגיל, לא עושה שום דבר, שבת קודש.
ר. – אבל שומעת רדיו, רואה טלוויזיה?
מ. – כן.
ר. – איך זה.. איך זה מתלבש?..
מ. – זה עכשיו כבר…וגם מדליקה את החשמל. זה גם כן שונה. כי אני חושבת שזה, מה זה? זאת לא עבודה קשה. זאת לא עבודת פרך. הטלוויזיה זה עונג שבת. אז היו מסדרים כל מיני תפילות, היינו מתאספים מקהלות ושרים וזה. אותו דבר זה הטלוויזיה. אילו לא היתה טלוויזיה, לא היו שירים, לא היה כלום.
ר. – ואילו היית מספרת את זה לאבא שלך, הוא היה מסכים, היה מקבל את זה?
מ. – יכול להיות שכן. אבא מאוד הבין לרוחנו.
ר. – ובתקופתו כבר היה רדיו, הדליקו רדיו בשבת?
מ. – לא. היה, היה רדיו, אבל אנחנו לא העזנו להדליק.
ר. – אז על סמך מה את חושבת שהיה מקבל את זה?
מ. – מפני שהרבה דברים היה מעלים עין, מתוך חוכמת חיים שהיתה בו.
ר. – המשפחה נשאה את בני המשפחה גם בזקנתם, גרה יחד….?
מ. – אנחנו גרנו פה. הם גרו קצת יותר רחוק מאיתנו. אבל על כל מקרה קטן שהיה, ידע. הרחוב היה מלא שכנים. היינו תמיד כאילו נמצאים ביחד איתם, בכל עת. כשאני התחתנתי, יכול היה בעלי, לפי המקצוע שלו, לגור בתל אביב. אבל כשבא הנה, לא עזבנו את המקום בגלל ההורים. לא רצינו לעזוב אותם.
ר. – אבל הם גרו בדירה מעצמם. מישהו היה שומר עליהם?
מ.. צביקו רוב הזמן היה ישן שם.
ר. מי זה צביקו?
מ. – צביקו אחיו של יוסי. בן אחי. בנו של רפאל. היה ישן על פי רוב בחצר. וכשאמא היתה נופלת למשכב הבאתי אותה אלי. אף פעם לא חשבנו על בית אבות, מושב זקנים. לא רצינו להיפרד מההורים, עד כמה שזה היה קשה. הכבוד של אבא ואמא היה מעל לכל. הם סבלו, היו כל מיני מקרים במשפחה, ועד הסוף.
בסוף, אמא מתה פה אצלי בבית. זה לא היה הרבה זמן אחרי מותו של אבא, שבעה חודשים.
אני זוכרת ערב אחד, שישבנו שמה, בא אבא לאמא, ואמר לה, אני רוצה שתתני לי תקיעת כף, שאנחנו נמות ביחד. אז היא קמה באמת, נתנה לו את היד, והחליטו שימותו יחד. אבל לא התאבדות! מוות טבעי ביחד.
אבל זה יצא שבעה חודשים. כמעט הזמן.

מאיר עבו ממשיכה של המסורת בדור השלישי ורעייתו הנאמנה רחל לבית גלדסטון שסייעה בידו לקיימה במשך 47 שנה

מ. – אבא אהב לשבת לדבר איתי, להתייעץ איתי על הרבה דברים. אפילו אחרי נישואיי. כל מקרה שרצה, שהיה איזה עניין מכביד עליו, קודם כל אני זוכרת, היה אבא על המרפסת, הולך הלוך ושוב, הלוך ושוב עם הידיים אחורנית, הוא היה מטייל לאטו ושר (שרה) “ענני אל במרחב יה… הוציאה נפשי לרוויה… ואמור לצרה דיה”..
ר. – וזה תוך כדי כך היה חושב?
מ. – כן
ר. – וכשהיה מגיע להחלטה?
מ. – היה מתפלל לרבי שמעון בן יוחאי, לכיוון הקברים של הסבא, ואבי הסבא, מול המרפסת שלנו, והיה אומר לנו, אל תדאגו. לי, לנו יש זכות אבות. ת מ י ד הם יעמדו לצדי. והיו מקרים, אבא תמיד קנאו בו, על התורה, ורבי שמעון, והמסורת, ל”ג בעומר, והיו אומרים למה זה מבית עבו? למה? למה שזה לא יצא מבית כנסת? למה דווקא המשפחה הזו, המסורת כולה נתונה להם?.. כי כל החגיגה הזו, כל הטקס הזה היה מהבית שלנו, והיו הרבה אנשים שכל כך קינאו, שאמרו שיזרקו את עצמם מהגג אם תמשיך התורה לצאת מבית עבו.
שיעבירו את המסורת למקום אחר.

ר. – אם נחזור לתקופת הילדות שלך, נשארה שאלה פתוחה, היחסים בין הספרדים לאשכנזים. מה היה ההבדל?
מ. – היה הבדל שהם אשכנזים, ואנחנו ספרדים..
ר. – כן זה יפה, אבל מה זה? מה ההבדל?
מ. – ההבדל, שהם, האשכנזים, לא אהבו שהבנות שלהם, תינשאנה לספרדי.
ר. – ולהיפך.
מ. – לפעמים היה להיפך, אבל על פי רוב, היה שהאשכנזים, אם אתה רוצה לדעת את האמת – שהם התנגדו. אני באמת לא יודעת למה.
ר. – ובכל זאת את אומרת שהיה מאוד ברור לך, שהם אשכנזים ואתם ספרדים, אבל מה מפריד כאן בעצם?
מ. – אני הייתי בין השתיים. בין שתי המשפחות. משפחת גלדשטיין משפחת האמא שלי, ומשפחת האבא שלי. תמיד הערכתי את משפחת האבא שלי. אני לא יודעת למה. כאן היתה הכנסת אורחים יוצאת מן הכלל, ושם, שם היה ההיפך.
ר. – עכשיו, היתה תקופה שהספרדים היו חשובים יותר, היו יותר ספרדים פשוט, ואחר כך באו האשכנזים, והיו יותר אשכנזים.
מ. – נכון, נכון. כי היה נדמה, שהאשכנזים מכניסים, משנים, את כל תהליך החיים של הספרדים שחיו אז בארץ. שהם הורסים את המסורת. שהם משנים את ה..זה. וכאן אהבו לשמור על המסורת, ולא רצו לשנות. ואלה באו מאירופה עם כל מיני מנהגים משונים, וזה שהיה גורם… לא היה סכסוך, אני יודעת שאבא היה ידיד עם האשכנזים, הרבנים הכי גדולים.
ר. – אבל בכל זאת..
מ. – עם הוותיקים לא היתה בעיה.

מסורת ל”ג בעומר

מסורת ל”ג בעומר, בית עבו נאחז בה בציפורניו. מה חשובה המסורת הזו, מה חשוב בית עבו, אפילו היום?
מ. – זאת כאילו צוואה קדושה שהולכת בירושה, שאל תוותרו על המסורת. כי הם עבדו…זה התחיל מהרב שמואל עבו לרב יעקב חי עבו, יחד עם הקונסולטים הצרפתים, אחר כך היה הדוד הרב יצחק מרדכי עבו, וזה תמיד המסורת הזו, לא רצו לעזוב, כי זה התחיל במירון – –
ר. – מה זה קשור לספר תורה? למסורת התהלוכה למירון?
מ. – הספר תורה זה עשה הדוד, הדוד חכם יצחק עבו. הספר תורה הזה שבבית הכנסת הצדיק הלבן, עשוי חתיכת כסף אחת טהור. בתו נפטרה, והוא עשה את הספר תורה הזה, לזכרה. והספר הזה, זה שיוצא מדי שנה בל” ג בעומר, וזו צוואה שערכה מאוד יקר, והשתתפו בה לא רק יהודים, אלא גם ערבים היו יוצאים בדבקות במאות, היו באים, מדליקים לפידים, ועושים דבקה, אתה יודע הריקוד הזה של הערבים, עם התורה, והנשים הערביות היו עומדות בצד ועושות אתה יודע “לו לו לו” הזרלוטה, ומה היו אומרות? אבו רפול (האבא של רפאל) אתה המלכנה (המלך שלנו) (ממשיכה בערבית ומתרגמת) לולא אתה היינו מתים, ואלמלא תשומת לבך אלינו – היו השונאים דורסים אותנו ברגליים.
זה אצלנו משהו קדוש, יום נפלא, התכונה ליום הזה, כל ההכנות וכל הזה, ומתעייפים… הרבה פעמים הייתי אומרת לאבא – למה לנו כל המסורת הזו, למה לנו כל העבודה הקשה, תראה כמה נלחמים בנו, רוצים שזה יצא מבית כנסת, כל אחד, הקנאה אוכלת את אלה שלא אוהבים את המסורת שתצא מבית עבו, למה שנעשה זאת בכל המרץ והכוח שלנו?, מה הוא בשבילנו רבי שמעון?… אז הוא היה אומר לי (צוחקת) את יודעת…? רבי שמעון הוא קרוב שלנו.. הוא… ככה היה אומר לי, בצחוק, הוא קרוב שלנו, לכן עלינו להחזיק בו, ולהעריך אותו, ותמיד לסמוך עליו שהוא עושה ניסים ונפלאות איתנו תמיד. בזכות רבי שמעון.
ר. – מרגלית בן אורי. אולי דווקא בנימה ק ש ה, נסיים. בצורה בוטה הייתי אומר. קשה. הספרדים, ירדו מגדולתם. אותה גדולה שהיתה להם לפני מאה שנה, בארץ ובצפת.
מ. – כן.
ר. – הזמנים השתנו לגמרי. עכשיו בלי קשר עם זה, כולך חיה את המסורת והזיכרונות של בית עבו. אבל מה נשאר מזה? מה זה אומר לך כיום? מהו היום בית עבו בצפת?
מ. – זוהי השאלה, החשובה ביותר. כי, הם בשבילי, קיימים כל החיים. הם לא הלכו. אני, אני, אני (מתרגשת) חיה איתם. אני זוכרת אותם. בכל מקרה, כאילו הם איתי. נדמה לי ביום ל”ג בעומר, הבית הרי סגור ונעול על מפתח. זה ריק. כשאני עוברת שמה, כואב לי הלב, שזה ריק. אבל ביום ל”ג בעומר, נדמה לי בליל לפני זה, וביום ל”ג בעומר, כל הנשמות הקדושות האלה של אז, נמצאות בחצר הזאת.