על מסורת ל”ג בעומר, על מיסטיקה ועל ילדות בצפת

ראיון מוקלט עם מוביל המסורת בדור החמישי – יוסף עבו עברון

שודר ברשת א’ של שידורי ישראל ב- 3.5.85 שעה: 16.05 בתוכנית: “עם אנשים”
העורכת והמראיינת: דנה הררי

המראיינת: אורח התוכנית הפעם יוסף עבו-עברון, בן למשפחת עבו מצפת.

יוסף עבו עברון: המנגינה ששמעתם זה עתה מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. אני חושב שמאז שהתחלתי לתת את דעתי על מנגינות… זוהי מנגינה שנולדה בבית אבא בצפת, וכנראה, הרבה שנים לפני שנולדתי. היא שבה ונשמעת בחצר בית עבו בצפת מדי ל”ג בעומר, וחוזרים ומנגנים אותה במירון.
אבל אנו מדברים על ל”ג בעומר בבית עבו, ואת החוויה הזו כל אחד מבני משפחת עבו חווה בערב ל”ג בעומר. אני כבר הדור החמישי למסורת, וזוהי החוויה החזקה ביותר של הילדות , לא רק שלי אלא של כל אחד מבני משפחת עבו; ואותם הסיפורים שמעתי בשעתו מאבי, ומסבי. והחוויה הזו, הזכורה לי מילדותי, הייתה גם מלווה במידה מסוימת של פחד, כילד לראות פתאום את כל ההמון הגדול ממלא את חצר בית עבו, שנראתה בעיניי אז כחצר-ענק, ובחלל האוויר בוקעים צלילים רמים של תופים וכליזמר מחרישים אוזניים – אני מודה שזה היה מרגש, אך גם קצת מפחיד.

הזכרת מנגינה, סיפרת על חצר עבו ולא סיפרת איפה זה
את צודקת. לי כמעט מובן מאליו, שכל אחד יודע היכן זה בית עבו, הלא מן המפורסמות הוא (לפחות בעיניי), שבית עבו הוא בצפת, ברובע העתיק. זהו בית שהוקם עם בואה של המשפחה שלנו, אני מתכוון לאבות אבותיי, עם הגיעם ארצה ב- 1817 מאלג’יר . הם השתקעו בצפת ובנו את הבית הזה, שהפך במרוצת השנים לסמל של ההגנה על זכויות המתיישבים היהודים בגליל עשרות שנים לפני ההתיישבות הציונית בחבל ארץ זה. היישוב היהודי בצפת באותה תקופה היה מאוד דליל. אבי השושלת שלנו בארץ היה הרב שמואל עבו, אישיות דינמית ורבת פעלים גם בעודה

באלג’יר. הרב שמואל עבו קשר קשרי ידידות עם משפחתו של המורד הגדול נגד הצרפתים, עבד אל קאדר. קשרים אלה נמשכו גם בארץ, לאחר שעבד אל קאדר הוגלה מאלג’יריה עם כישלון המרד נגד הצרפתים, והשתקע בדמשק.
אך נחזור לאבי השושלת שלנו בארץ, הרב שמואל עבו. כשעלה ארצה מאלג’יר הגיע לכאן עם רכוש גדול. יכול היה להשתקע בכל מקום אחר בארץ, אך הוא בחר בצפת כמקום מושבו. למה דווקא בצפת? לי נראה, שלא יד המקרה הייתה כאן.
למשפחת עבו היה קשר נפשי עמוק להילולה דרבי שמעון בר יוחאי עוד בהיותה באלג’יר. קשר דתי מיסטי לתנא רבי שמעון בר יוחאי ולמסתרי תורת הקבלה. וצפת קרובה למירון. והרב שמואל עבו ידע, ששם נמצא קברו של רבי שמעון בר יוחאי. ואחד הדברים הראשונים שעשה עם בואו ארצה היה לגאול את חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי מידי הערבים ולשקמה. הקהילה היהודית בצפת ראתה בו את מנהיגה הטבעי והוא שימש שם כרב ראשי ועד מהרה הפך לסמכות המרכזית בכל ענייני הקהילה. יתר על כן, שמעו של הרב שמואל הגיע עד לפריז, וזמן מה לאחר מכן, הוא מתבקש על ידי ממשלת צרפת לייצג את האינטרסים שלה בחבל ארץ זה וממנה אותו לקונסול כללי שלה בגליל.
לעת ההיא שלטו התורכים בארץ, והמשטר העותומני הקשה מאוד על חיי המיעוט היהודי בארץ. צרפת נחשבה בעיני התורכים אז למעצמת על, ומרגע שהדגל הצרפתי התנוסס מעל בית עבו בצפת, הפך הבית לכעין מבצר, והשלטונות לא העזו להציג את כף רגלם שם.

מעין חסינות דיפלומטית של היום?
זה היה הרבה יותר מאשר חסינות דיפלומטית כשל היום, מפני שבאותה תקופה, קונסול של מדינה כמו צרפת נחשב למשהו בדרגה של מושל. מישהו בעל סמכויות ובעל אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. הדגל הצרפתי, שהתנוסס מעל הבית, העניק חסינות לכל נרדף שבא בין כתליו. בצורה כזו הצליח הרב הקונסול להציל הרבה אנשים, שנרדפו ע”י השלטונות התורכיים, ולאו דווקא יהודים, גם ערבים זכו שם למקלט, והללו היו באים אליו בהמוניהם לבקש סעד בכל עת מצוקה, ומעודו לא שילח מביתו אדם נרדף. ועל כן, היה מכובד מאוד על יהודים וגויים כאחד. גם השלטונות התורכיים התייחסו בכבוד לכל בקשה ודרישה שהציג לפניהם. היו לו גם שני שומר ראש, יש לנו גם תמונות שלהם, ובצפת כינו אותו, הארי שבחבורה.

על רעידת האדמה הגדולה בצפת
אחד האירועים הטרגיים בצפת באותה עת היה רעש אדמה גדול שפקד את העיר, אחד הרעשים הגדולים שידעה הארץ. צפת העיר כמעט ונחרבה אז עד היסוד. וראה זה פלא, באורח נס בית עבו נותר על כנו, ללא פגע. והכול ראו בכך אצבע אלוקים. וכך גם הרב שמואל, שנטל על עצמו את המשימה לשוב ולשקם את העיר מהריסותיה. וכמובן, עקב האסון הכבד שפקד את העיר לא נותרו עוד בעלי מלאכה במקום, הוא הזמין פועלי בניין מקצועיים מדמשק, והם התחילו לבנות מחדש ולשקם את העיר.
באותה תקופה הוא גם גאל מידי הערבים את חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי. הוא רכש אותה בכסף מלא והקים שם את בית הכנסת ואת הכיפה העומדים שם עד עצם היום. לאות הוקרה על פעליו, תרמו תושבי צפת ספר תורה על שמו וחרטו עליו בזהב ובכסף – הארי שבחבורה. בערב ל”ג בעומר תקצ”ג התאספו אנשי הקהילה בחצר בית עבו ויצאו משם עם ספר התורה בתהלוכה חגיגית, בתופים ובמחולות, לעבר קברו של הרשב”י במירון. וכך נפתחה מסורת חגיגית של תהלוכת ספר התורה מבית עבו מדי שנה בשנה בערב ל”ג בעומר, מסורת מיוחדת במינה הנמשכת זה חמישה דורות ברציפות.

על הרב שמואל עבו מתהלכות אגדות רבות ומעניינות, בחלקן זכורות לי מתקופת ילדותי. הוא נחשב בחייו וגם אחרי מותו לאיש קדוש, שכל המתנכל לו מתחייב בנפשו. ומסופר על שודד ערבי אכזרי, שהפיל חתיתו על כל תושבי צפת והסביבה. וכשהגיעו מים עד נפש פנו התושבים הכפריים אל הרב שמואל עבו וזעקו: “אנא, כבוד הרב הקונסול, עשה נא בטובך משהו להצילנו מידי החמסן והרוצח הזה, שהפך את חיינו לבלתי נשוא. והרב נעתר לבקשתם והוציא הוראה בכתב, שכל מי שיתפוס את אותו שודד, יזכה בפרס כספי נכבד. כל זה, כמובן, בהסכמת השלטונות התורכיים. בהוודע הדבר לשודד התקצף מאוד והודיע ברבים, שהקונסול היהודי ישלם על כך בחייו. האגדה מספרת, שבאחד מלילות החורף הסוערים התגנב אותו שודד אל ביתו של הרב שמואל, חגיע עד לחדר משכבו, ובעוד הרב שקוע בשינה עמוקה, הניף השודד את ידו, כדי לנעוץ בו את פגיונו. אלא שבאותו רגע כאילו התאבנה היד הזדונית ולא יכול היה להמשיך את התנועה. וכך עמד השודד רגע ארוך אין אונים, כשהוא מתקשה להניע את ידו עד שהחליט לוותר על כוונת הרצח. רק אז יכול היה לשוב ולהזיז את היד שהתקשתה ולהחזיר את הפגיון לנדנו. “אותה שעה – סיפר לאחר מכן, אותו שודד – הגעתי להכרה שיש לי עסק עם אדם קדוש ובו במקום החלטתי, שידי לא תיגע בו…” אולם כדי להוכיח, שהוא היה שם, הפך כמה סדרים בתוך החדר: את הכיסא שהיה סמוך למיטה, הרחיק עד לפתח הדלת, את השולחן הפך על פניו, את השעון שרשרת הוציא מתוך התרבוש והניח אותו מעליו, ואת הבגדים פיזר לכל עבר…

אחרי הרב שמואל המשיך במסורת, בנו, הרב יעקב חי עבו. גם הוא כאביו היה רב פעלים ונערץ על בני קהילתו. פרט מאלף: לראשונה מאז חורבן

הבית השני הקים יישוב יהודי חקלאי על אדמות מירון. המתיישבים, עולים מכורדיסטאן, התפרנסו מיגיע כפיהם. מדי יום השכימו לעבודתם החקלאית ובלילות עסקו בלימוד תורת הקבלה והזוהר. יישוב יהודי חלוצי זה במירון, הקדים את ההתיישבות הציונית בעשרות שנים והיה לפלא בעיני ערביי הסביבה. וזו לא הייתה ההתיישבות היחידה שהרב הקונסול, יעקב חי עבו הקים: הוא גם יצק את היסודות למשמר הירדן וליסוד המעלה. באותה תקופה השלטון העותומני אסר על היהודים לקנות קרקעות ולהקים יישובים. יעקב חי עבו מתוקף היותו קונסול של מעצמה אירופית, יכול היה לרכוש בכספו כל כברת קרקע שחפץ בה ולרושמה על שמו. היה לו כנראה מבט מרחיק ראות, וכשביקר באזור משמר הירדן, התרשם מאוד ממראה עיניו והחליט לרכוש את האדמות באותו אזור. הוא קנה אותם במיטב כספו ומאוחר יותר סייע להקים שם התיישבות יהודית, וכך קמה משמר הירדן. המעניין הוא, שהאדמות נותרו רשומות על שמו בטאבו, מפני שהשלטון העותומני לא הסכים בשום פנים ואופן להעביר אותם לשם אחר. וההתיישבות הראשונה שם הייתה כעין אחוזה פרטית של משפחת עבג. במידה מסוימת הם גם רצו בכך, כי כך זכו להגנה על רכושם מפני התנכלות השלטון. ואכן, יום אחד התברר לשלטון התורכי שם, שהעניינים לא כל כך פשוטים, זו לא סתם אחוזה של איזה אפנדי, אלא קולוניה שהיהודים מקימים. הוציאו אפוא הוראה, שעל היהודים לפנות את המקום, ללא שהייה, והמתיישבים המתוסכלים מיהרו להתדפק על שער הבית של משפחת עבו בצפת. הרב הקונסול כבר לא היה אז בחיים, אולם אלמנתו, אסתר מלכה, גייסה את כל נשות המשפחה, והן הצטיידו בנשק וברובים ישנים והתיישבו במשמר הירדן, במקומם של התושבים המבוהלים, שנטשו את המקום. הן המתינו שם בדריכות לבואם של אנשי המשמר התורכי. ואכן, הללו לא איחרו להגיע, ובראשם מושל המחוז. אסתר מלכה הניפה את הדגל הצרפתי וקראה בקול: “אין לכם רשות ולא סמכות להתקדם ולו מטר אחד לעבר המושב; זוהי אחוזה צרפתית, ואם תנסו לפרוץ – נפתח באש!” וכדי להמחיש את איומה ציוותה על כל הנשים במקום לנופף ברוביהם ובכלי נשקם הישנים. “כל פעולה עוינת מצדכם”, הזהירה, “תביא עליכם כליה, כי יהיה לכם סכסוך עם ממשלת צרפת”!
בסופו של דבר – ולאחר דין ודברים וכמה יריות באוויר – הם החליטו לסגת לפי שעה ולבקש הוראות מהממונים עליהם. בינתיים, ננקטו כמה צעדים דיפלומטיים על ידי סבי, מאיר, . בנו של יעקב חי עבו. הוא שיגר מברק בהול לקונסול הצרפתי בקושטא וביקש את התערבותו למנוע פגיעה בנתינים הצרפתים וברכושם וחזר והבהיר, שהמדובר באחוזה צרפתית, שהשלטונות העותומניים מתנכלים לה. ואכן, כעבור יומיים שלושה הגיע מברק מהשלטונות בקושטא למושל צפת, לדאוג להפסקת ההתנכלויות נגד “האחוזה הצרפתית” ולהגן על בעליה החוקיים, “שהם נתינים של צרפת“. ושוב הגיעו החיילים ובראשם המושל אלא שהפעם הודיעו, “שקיבלו הוראה להגן על המתיישבים…” בני משפחת עבו מיהרו להזעיק חזרה את המתיישבים של משמר הירדן והפרשה הסתיימה ב”הפי אנד”.

פסק ההלכה של רבני צפת אודות “בני ישראל”בהודו
וכאן ברשותכם אחזור לרגע לרב שמואל עבו, לפרשה מאוד מאלפת, שמן הראוי להזכירה לציבור הרחב. פרשה זו יש בה, כדי ללמד על הליברליות והפתיחות של הרבנים דאז בהשוואה לשמרנות ולקטנוניות המוחין של כמה מהפוסקים בדור שלנו. ומדובר בתקופה שבה אמורים היו להחמיר בנושאים דתיים וראה זה פלא, דווקא אז נהגו הרבנים לפי בית הלל. בימי כהונתו של הרב שמואל עבו – התעוררה לראשונה הסוגיה לגבי “בני ישראל” בהודו: האם הם יהודים לכל דבר והאם הם מותרים בנישואין? הרב שמואל עבו, שבאותה עת כבר לא היה צעיר לימים, הפליג להודו, כדי לבדוק מקרוב את הנושא. לאחר חקירה מקיפה, שנטל בה חלק גם בנו, הרב אברהם חיים – הגיע למסקנה, שאכן, “בני ישראל” בהודו הנם  י ה ו ד י ם  לכל דבר ומותרים בנישואין. הוא הוציא פסק הלכה ברוח זו, ופסק ההלכה הזה אושר על ידי רבני צפת, טבריה וירושלים. אני נזכר באפיזודה מאלפת זו, משום שבשנות ה-60 התעוררה הבעיה הזו מחדש פה בארץ. ודווקא הרבנות “המתקדמת” של שנות הששים במאה העשרים – ולא זו של שנות אלף ושמונה מאות – החליטה “שבני ישראל” אינם יהודים לכל דבר…וצריך היה לשלוף את פסק הדין של רבני צפת דאז, ובראשם הרב שמואל עבו, כאסמכתה מחייבת, ש”בני ישראל” הנם יהודים לכל דבר.

המסורת המשפחתית של ל”ג בעומר
נחזור אולי שוב למסורת המשפחתית של ל”ג בעומר. אתה סיפרת שתהלוכת ספר התורה הייתה יוצאת מבית עבו לקבר הרשב”י במירון?

אכן, כך. התהלוכה הזו היוצאת מבית עבו בערב ל”ג בעומר, שהייתה במקורה בעלת צביון דתי טהור החלה עוטה אט אט גם צביון לאומי. בתקופת המנדט הבריטי סימלה התהלוכה גם הפגנת כוח ציונית, ותנועות הנוער היו צועדות בראש במקצב התופים מנופפות בדגל הלאומי. הייתה זו תקופת המעבר מדור הסבא שלי לדור של אבא, תקופת הדמדומים לפני עלות השחר של המדינה היהודית. הייתה זו גם תקופת חילופי המשמרות במשפחת עבו – מהדור של סבי, הדור האחרון לשעבוד, לדור של אבי – הדור הראשון לגאולה. אבי היה יהודי לאומי, פטריוט של ממש. הוא היה חזק מבחינה פיזית ואמיץ מאוד מבחינה רוחנית. יהודי גאה (כפי שהגדירו מפקד העיר צפת בתקופת המצור, מאיר מיבר, בספרו “בצל המצודה”).  להיות יהודי גאה בצפת בתקופה של אבי, כשמניין היהודים בעיר לא עלה על אלפיים נפש, בתוך ים של ערבים מסביב – לא היה מהדברים הפשוטים והמובנים מאליהם. לא פעם ניסו להתגרות בו – אולם לאחר שטעמו את נחת זרועו – החלו לכבדו ולדבר עליו בהערצה, כעל “גיבור”..

אתה גדלת בצפת בבית שהיה בית מרכזי בעיר, מין בית של מוכתר ?
להמחשת שאלתך אספר לך, מה אמרה על כך דודתי, גולדה,

אחות אבי. היא סיפרה לי, שבילדותה נדמה היה לה, שהבית הזה, שבו נולדה וגדלה – בית עבו – הוא ארמון מלוכה, ואביה הוא המלך, והיא בת המלך. כשיצאה לרחוב ראתה עצמה כנסיכה וכולם הסתכלו עליה בהערצה (אגב, אין בכך פלא, כיוון שהיא הייתה יפהפייה). אולם היא ייחסה את מבטי ההערצה לא ליופיה אלא למוצאה האצילי. ככה היא ראתה את זה. אני, כמובן, לא גדלתי באווירה כזו, אבל הבית הזה, שבו עברה עלי ילדותי, בית עבו, היה משהו מיוחד וסמלי גם בימיי שלי. דגלה של צרפת אמנם לא התנוסס עוד מעליו, אבל הוא היה ונותר שם דבר ברובע היהודי ולא רק היהודי.

וזה מזכיר לי אפיזודה עגומה ממאורעות שנת 1936.
באחד הלילות פרצו הערבים לתוך הרובע היהודי בצפת, בקרבת מקום לבית עבו, ורצחו בדם קר משפחה שלמה ביריות, משפחת אונגר – הם ירו למוות באב ובשלושת הילדים הפעוטים, האם נפצעה קשה, אך ניצלה, משום שהרוצחים דימו שגם היא מתה. זה היה מקרה מזעזע בצפת ובכל הארץ: משפחה שלמה נכחדה באכזריות. לשמע הזעקות והיריות פרץ סבי החוצה, הוא היה יהודי זקן, אך מלא גאווה ולא ידע פחד. הוא חש לעבר הבית השכן, תוך שהוא מחרף ומגדף את הערבים בשפתם ומכנה אותם בכל כינוי של גנאי. לא היה לו נשק. הוא השליך עליהם מכל הבא ליד, ללא מורא. אנשי הכנופייה, ביניהם, כנראה, ערבים צפתים, זיהו אותו וצעקו לעברו: ” חזור לתוך הבית, אנחנו לא נפגע בך, לבית הזה לא ניכנס.”
בסמוך היה גרעין הכשרה של קיבוץ, כמה עשרות צעירים וצעירות התגוררו מטרים ספורים מהבית של משפחת אונגר, אך איש מהם לא נע ולא זע. סיפר לי אחי, צבי ז”ל (נספה בתאונת דרכים), שהיה אז בן שמונה ונוכח באותו אירוע מחריד: “סבא דפק בשער הבית של אנשי הקיבוץ וצעק: ‘מדוע אינכם חשים לעזרה ? עשו משהו, הצילו יהודים !’ לשווא. הם פשוט הסתתרו והתעטפו בשתיקה. לסבא לא היה נשק, מה יכול היה לעשות חוץ מאשר לזעוק ?

נחזור לתחושה שלך, ילד בצפת, בן למשפחת עבו – היה בכך משהו מיוחד?
מבחינה שלי, מסורת ל”ג בעומר הייתה הביטוי המוחשי ביותר להיותי בן למשפחת עבו. כילדים, חשנו עצמנו ביום האירוע מלכים ליום אחד. החברים הצביעו עלינו ביראת כבוד באותו יום, ואנו הסתובבנו בגאווה ובראש מורם. ידענו שכל הטקס הזה, כל חגיגות ל”ג בעומר בצפת ובמירון נפתחות בביתנו שלנו. כילד חשתי עצמי באותו יום כבן מלך, ערב ל”ג בעומר היה בשבילי חג כפול – החג כשלעצמו והחגיגה בבית עבו. ביתר ימות השנה הייתי ככל האדם בשכונתי.
מקור נוסף לגאוות הילדות שלי הייתה דמותו של אבי. הוא סימל בעיניי דמות של גיבור תנכי. הוא היה גבר נאה, אמיץ וחזק מבחינה פיזית. לא ידע פחד מהו ולא נרתע מלהיאבק עם שום יריב, חזק ככל שיהיה. מכל היאבקות כזו יצא וידו על העליונה. לא זכור לי שמישהו ניצח אותו. והוא היה מקור גאווה והערצה בעיניי. ב- 1935, ערב מאורעות הדמים בארץ החליט לעבור לגור בהר כנען בשכונה חדשה בת עשר בתים, שהקימה הגברת שרה לוי, יהודייה אמידה מאנגליה. כדי להגיע אל ההר צריך היה לחצות רובע ערבי צפוף שהפריד בין העיר צפת לכנען.

שנת 1935 הייתה שנה שקטה יחסית, מבחינת היחסים עם הערבים. עד מהרה נמצאו עשר משפחות (ולא כולם מצפת), שאכלסו את הבתים בהר כנען, אבי, כמובן, היה בין הראשונים שנענו לאתגר. אני זוכר, שהייתה זו תקופה מאוד רומנטית. מדי ערב היינו יוצאים לצעדה לעבר גבעה שהשקיפה על כל עמק החולה – קראנו לה, גבעת ביאליק, עד היום אינני יודע, אם אכן, זהו שמה האמיתי או שהיה זה כינוי שאבי נתן למקום. הגבעה הזו נמצאת בסמוך לבית ההבראה של המשטרה בהר כנען. היינו מתאספים שם, קבוצות של צעירים וצעירות מצוידים בכלי נגינה, על פי רוב במנדלינות (אבי הטיב לנגן במנדלינה) והיינו צופים על עמק החולה שהיה מהבהב באורותיו למרחוק. בקצה קו הרקיע נשקף גם החרמון עם כיפתו הלבנה, ומימין ניתן היה להבחין גם בכינרת. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד, חגיגית, היינו בסך הכול עשר משפחות. כעין קומונה קטנה. והחוויה הזאת זכורה לי היטב ונחרתה עמוק בנפשי. מדי פעם, שעה שחצינו את הרובע הערבי בדרכנו לעיר או ממנה, היינו עדים למבטי איבה של הערבים ולפעמים גם זוכים ליידוי אבנים מצד כמה פרחחים. ואם כי המאורעות טרם התחילו, התגרויות לא חסרו. אך לא איש כאבי יירתע בשל כך. אני זוכר, שפעם , שעה שחצינו את הרובע הערבי, יידה בנו אחד הילדים אבן ונמלט. אבי לא היסס, סב על עקביו, דילג אחר הפרחח והפליק לו שתי סטירות. הילד פרץ בבכי, אולם איש לא העז לומר מילה לאבי. הם רק נעצו בו מבטים עוינים. לימים רכשנו סוסה אצילה והיינו עושים את דרכנו העירה ברכיבה. כשפרצו המאורעות באו כמה מידידיו הערבים של אבי (וזה אופייני אצל הערבים, שאדם שהם מכבדים רוכש לו גם ידידי אמת מקרבם), ובכן, כמה מאותם ידידים הפצירו באבי, שלא ימתח יותר מדי את סבלנותם של תושבי הרובע הערבי ויעצו לו לחזור ולהתגורר בעיר. “אנו עושים כמיטב יכולתנו למנוע מהם להתנקש בך”, אמרו, “אך המצב הולך ומחמיר ועוד מעט לא נוכל עוד להשתלט על סערת הרוחות. ..”. בסופו של דבר נאלצנו לחזור העירה. לא ניתן היה עוד לחצות את השכונה הערבית העוינת. הם גם ניסו להתנקש באבי פעמיים ביריות מהמארב ב- 1936 – אך למרבה המזל, החטיאו.

התחושה שחייבת לקום מדינה
זה באשר לילדות – ומה לגבי תקופת הנעורים – ?
איך עברה עלי תקופת הנעורים ? היא לא הייתה שונה, לדעתי, מזו של כל בני הנוער בצפת לעת ההיא. גדלנו בתחושה, שמשהו עומד להתרחש, שישנה את כל אורח חיינו. ההרגשה המשותפת הייתה, שאנו עומדים לפני מפנה היסטורי מכריע בתולדות היישוב. מרביתנו השתייכנו לאחת משתי תנועות הנוער במקום: בית”ר או הנוער העובד. בית”ר הייתה המאגר האנושי של האצ”ל בצפת, הנוער העובד היה של ההגנה. היינו חדורים אמונה עמוקה, שאנו על סף הקמתה של מדינה יהודית. הנוער הצפתי היה ביסודו לאומי מאוד והדבר נתן את ביטויו מאוחר יותר, כשמרבית בוגרי בית”ר הצטרפו לאצ”ל ולחמו בשורותיו בכל רחבי הארץ, בעוד צעירי הנוער העובד נותרו בצפת והיוו את הגרעין המרכזי של הכוח הלוחם בתקופת המצור על צפת. מה היה הבסיס לאותה האמונה, לאותה חוצפה, שהייתה לנו, להסתובב בערבים על הכביש הראשי בעיר, שברובו גבל עם הרובע הערבי, לשיר שירים לאומיים ולהתנגש עם בני הנוער הערבי, שעלו עלינו במספרם עשרת מונים – ? אינני יודע. מפעם לפעם היו פורצות בינינו תגרות, והנצים עד לבית המשפט הגיעו. זוכרני, שבאחת הפעמים, לאחר תגרת דמים מלווה באבנים ובאגרופנים, התערבה המשטרה הבריטית ומרבית המשתתפים בתגרה (אלה שלא הספיקו להימלט) הובלו אחר כבוד לבית המשפט.. השופט הערבי, שנלאה מהמחזה החוזר על עצמו ומההאשמות ההדדיות של הצדדים, פסק ארבע מלקות לכל אחד מהחשודים, ללא אפליה של דת ולאום..
שאלת על תחושות. ובכן, אני חייב לציין, שמעבר להיותנו מיעוט בתוך ים של ערבים – הרגשה מדכאת כשלעצמה, חשנו עצמנו נצורים בתוך טבעת של הרים. מי שלא חי אז בצפת, לא יוכל אולי להבין את משמעות דבריי. הרובע היהודי, שהיווה פחות משישית משטחה של העיר, היה מוקף באוכלוסייה ערבית צפופה. מצדו המערבי ניתן היה להשקיף על שרשרת הרי מירון והג’רמק. וכשהיינו צופים על ההרים מסביב, שעה שהחשכה הייתה נופלת – בצפת השמש שוקעת מוקדם יותר מאשר במישור החוף, משום שההרים מסתירים אותה זמן רב לפני שקיעתה. והחשיכה עטה במהירות על כל הסביבה. וזה תמיד היה משרה דיכאון, חשת בכעין מחנק, כאילו סוגרים אותך איתני הטבע בטבעת מאיימת, ואין מפלט. היינו מעיפים מבטנו על ההרים, והכול היה שחור משחור, ואם אי פה, אי שם, בצבצו אילו נקודות אור זעירות – היו אלה אורותיהם הקלושים של הכפרים הערבים מסביב. וככל שהלילה ירד, גברה תחושת החנק והייאוש. והתחושה הזו הייתה משותפת כמעט לכולנו, והיא שבה ועלתה, ככל שהחלפנו חוויות ורשמים. מכאן אולי תביני עד כמה חשוב היה לנו, בני צפת, חזון המדינה היהודית, התקווה, שאי פעם תקום נקודת יישוב יהודי על ההרים האלה.

העלייה הבלתי ליגאלית וסיפור החותמות 
בין הפעלים הברוכים של משפחתנו בתקופת ילדותי, אני שב ונזכר בסיוע לעולים “הבלתי ליגאליים” מסוריה ומלבנון. יהודים שעברו את הגבול מהצפון והגיעו לכאן בעירום ובחוסר כול. וכאן שוב שיחק בית עבו תפקיד מרכזי ומרתפו הפך מקלט לעולים החדשים. כל בני המשפחה התגייסו למשימה,להלבישם, להנעילם ולשנות את זהותם. סבי, מאיר, סיפק להם תעודות זהות מנדטוריות. את החותמות המציא לו ידיד ערבי, פקיד ממשלתי במשרד הפנים דאז.
בסופו של דבר הגיע הדבר לאוזני השלטונות הבריטיים, מה בדיוק, לא ידעו, אבל חשדו, ויום אחד החליטו לערוך חיפוש. האירוע זכור לי היטב, כיוון שהייתי נוכח באותו מעמד. החותמות היו מוסתרות במנורת נפט עשויה מפח, אלא שבמקום הנפט הייתה גדושה בחותמות. הם הגיעו עד למנורה, ובני המשפחה עמדו סביבם קפואים. ידו של השוטר אחזה רגע קט במנורה, נעץ בה מבט קצר והרפה ממנה. הוא לא שמע את אנחת הרווחה הדוממת ולא הבחין בפניהם החיוורים של המקיפים אותו. הסתכלתי על המתרחש בעיניים של ילד בן שבע ולא הבנתי על מה כל ההתרגשות. רק כעבור שנים תפסתי איזה אסון עמד ליפול על המשפחה בעטיו של אותו חיפוש.

החלום להיות עיתונאי 
אתה מספר על ילדות בצפת. אנחנו יושבים היום בגבעתיים. הגעת לכאן בשל אותה הרגשה של מחנק שסיפרת קודם?
במידה מסוימת, כן. מילדותי חלמתי להיות עיתונאי. בבית הספר התיכון בצפת ערכתי “עיתון קיר”, ואת מאמר הבכורה שלי שלחתי לעיתון “המשקיף” ב- 1944. כותרתו הייתה: “צפת, עיר הפלאים”. הכתבה התפרסמה, לאחר כמה קיצוצים. אני שומר עדיין את הגיליון הזה. אם אקריא לך את המאמר, ואם היית לאחרונה בצפת, לא תמצאי שום הבדל בין הדימוי של צפת היום לדימוי שלה אז. עיינתי היום בכתבה הזו מחדש, כתבתי שם: “שצפת היא עיר מופלאה, תופעת טבע מיוחדת במינה, שהרחובות שלה נכנסים האחד לתוך השני, ולפעמים רוחבו של רחוב אינו עולה על רוחבו של אדם, ואיש שמן לא מצליח לעבור באותה סימטה, ואם ינסה – ספק אם יזכה להיחלץ…”
והתיאור שנתתי אז לצפת, כפי שנראתה בעיני בשנת 44′ – קודרת, ללא עתיד, ללא תקווה – ללא תוכניות פיתוח, עם אותה הרגשה כבדה של בידוד, של מחנק, של העדר תעסוקה וניתוק מכל אירוע תרבותי ראוי לשמו – כל אלה השפיעו על הרבה מבני הנוער של אז, ואני בתוכם, לנטוש את העיר ולחפש את עתידם במקום אחר. וזה מה שהביא אותי לתל-אביב ולעולם העיתונות.

את צפת עזבתי. למעשה, פעמיים: לפני מלחמת השחרור – ולאחריה.
עם תום לימודיי בגימנסיה ב- 1944 התגייסתי למשטרת היישובים העבריים ושירתי שנה כנוטר.
זו הייתה התעסוקה היחידה שניתן היה להשיג אז בצפת. באותה תקופה גם עברתי קורסים בהדרכה במסגרת ה”הגנה”, בין היתר, קורס מ”כ בגבע. זמן מה הדרכתי בסביבה, וכעבור שנה, ב- 1946, עזבתי לראשונה את צפת. התגייסתי לפלמ”ח, למחלקה הימית בגבעת השלושה. עז היה רצוני להצטרף לפעילות תנועות המחתרת והאמנתי שבפלמ”ח אמצא פורקן לדחף הזה. התאכזבתי. עד מהרה התברר לי, שהם אינם מתכוונים לערוך שום פעולות של ממש נגד הבריטים, פרט להעפלה. וזאת, שעה שהארגון הצבאי הלאומי ביצע את פעולותיו הנועזות ביותר ב- 1946.
עברתי לשורות האצ”ל, ועם קום המדינה התגייסתי, כמובן, לצה”ל. השתתפתי בכיבוש הגליל בגדוד 11 של חטיבת עודד, כסמל מכונות ירייה, ולאחר מכן, נטלתי חלק בקרבות הנגב ובכיבוש עוג’ה אל חפיר (ניצנה) בגדוד הקומנדו 89.
עם שחרורי מצה”ל נשאתי לאישה את יהודית לבית קנטרוביץ, ילידת רחובות, חברה משורות האצ”ל. חזרתי לצפת וניסיתי להשתקע שם, אך הדבר לא צלח בידי. וכך היגרתי שוב לתל אביב והשאיפה שלי לעיתונות מצאה סוף סוף את ביטויה בעיתון “הבקר“. המעניין הוא, שראשית שירותי בעיתון הייתה באזור הגליל, דווקא – וכך יצאתי שוב לצפת.
זו הייה תקופה די מעניינת מבחינה עיתונאית. תקופת ייבוש החולה וההתנכלויות הסוריות בצפון. הכתבות שלי התנוססו אז בכותרות ראשיות חדשות לבקרים: איך אגם החולה מסרב להתייבש; איך הטרקטור של כפר סולד המופגז בהתמדה על ידי הסורים נותר שלם… ועוד כהנה אירועים שעמדו אז בראש סדר היום של המדינה. כתבותיי כמעט ולא ירדו מהכותרות, ועוד בטרם הסתיימה שנת הניסיון הראשונה שלי בעיתון, נתבקשתי להצטרף למערכת בתל אביב. המשכתי אפוא ב”הבקר” ככתב בכיר וכמראיין השבועי של היומון עד לסגירתו בדצמבר 1965 .
בשלוש השנים הבאות שימשתי – לבקשתו של שמעון פרס – סגן עורך וכתב מדיני ב”מבט חדש“, ביטאונה של תנועת רפ”י (רשימת פועלי ישראל), שהתפלגה ממפא”י, וכללה, בין היתר, את דוד בן גוריון, משה דיין, שמעון פרס ועוד שורה של אישים מהאקטיביסטים במפא”י. באותה תקופה נולד הרעיון, תוך כדי מגעיי עם שמעון פרס, לכתוב ספר על “מבצע סיני” ועל חלקו של שמעון בקואליציה עם צרפת ואנגליה. וכך יצא לאור ספרי הראשון “ביום סגריר“. לאחר פרסום הספר הציע לי מנכ”ל התעש דאז, יצחק עירוני ז”ל, לשמש כדובר התעשיה הצבאית. נעניתי לבקשה ואחד הדברים הראשונים, שעשיתי אז, היה להוציא לאור ביטאון לתעשיה הצבאית, ירחון בשם, בתעש.
עולם חדש נפתח לפני, תחום שלא היה מוכר לי מקרוב – ייצור הנשק העצמי במדינת ישראל. נחשפו לפני פרטים וסיפורים מאלפים, שהציבור הרחב לא היה מודע להם. גמרתי אומר לפרסם ספר בנושא זה. נדהמתי לגלות, שמפעל ביטחוני חיוני עדיין שרוי במחתרת עשרים שנה לאחר קום המדינה. התחלתי לרכז את החומר, והדבר לא היה פשוט כלל ועיקר. תולדות ייצור הנשק בארץ נעוצות בשנות העשרים, בפצצות מביטון ומצינורות אינסטלציה. זו הייתה עבודת נמלים שהשתרעה על פני חמש שנים. בסופו של דבר, ספר “התעשייה הביטחונית בישראל” ראה אור ב- 1980 ונפוץ ב-40 אלף עותקים. (ספר שני על תולדות התעש, “מגן ורומח”, יצא לאור ב- 1991, והספר גידי והמערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל בשנת 2001,  הערת המחבר י. ע)

מתי נולד עברון – מעבו? 
עברון איננו שם המשפחה המקורי אלא תוספת על השם עבו. וכך זה גם רשום בתעודת הזהות שלי: עבו-עברון. העברון צמח באקראי בתקופת הכתיבה החובבנית והטירונית שלי. הייתי אז עובד ממשלתי ולא רציתי להזדהות. חיפשתי לעצמי כינוי עיתונאי וחתמתי בשם עברון. בסופו של דבר, כשהפכתי עיתונאי מן המניין כבר הייתי מוכר כיוסף עברון והוספתי את הכינוי הזה בתעודת הזהות.

ומסורת תהלוכת ספר התורה מבית עבו נמשכת ? 
אמנם כן. המסורת הזו נמשכת ואני מקווה שתימשך עד קץ הדורות – כפי שאני חוזר ומכריז בקריאת מגילת המסורת מדי שנה בטקס בבית עבו. אני ממשיכה בדור החמישי, והיא הוטלה עלי באורח בלתי צפוי, וללא כל הכנה נפשית מוקדמת. אבי, ר’ רפאל עבו ז”ל, נפטר מהתקף לב ב- 1964, פחות מחודשיים לפני ל”ג בעומר ולפתע מצאתי עצמי עומד יחידי לפני הכרעה גורלית: להמשיך או לא להמשיך בטקס המסורתי של תהלוכת ספר התורה. עודני מתלבט נפשית, אירע משהו כמעט מיסטי, שהפקיע את זכותי להחליט וכפה עלי את ההחלטה מגבוה. אבי היה דמות ידועה בצפת וכתב “מעריב” נדרש על ידי המערכת להכין עליו כתבה. הוא פנה אלי בבקשה לאי אילו פרטים ביוגרפיים אודות המנוח. עדיין שרויים היינו בשבעת ימי האבל, כשמישהו הושיט לי למחרת את העיתון. לגע הייתי כהלום רעם: תמונתו של אבי ניבטה עלי מתוך הגיליון ומבטו התקיף כאילו ציווה: התהלוכה תמשיך לצעוד ! וזו גם הייתה כותרתו של המאמר, בטוחני שהייתי ממשיך. אינני מעלה בדעתי, שהייתי מוצא את העוז הנפשי להפסיק מסורת ארוכת שנים, שלא אני התחלתי בה אלא אבות אבותיי – אלא שכאן כבר היה צו עליון, ועם הוראה מלמעלה אין מתווכחים.

הקשר הצרפתי 
וכך גם נמשך הקשר הצרפתי של משפחת עבו.
הקשר הצרפתי, ובלי מרכאות, נמשך עשרות רבות של שנים.
הטקס בבית עבו נערך מאז ומתמיד בנוכחות נציגות נכבדה של ממשלת צרפת. מפעם לפעם זהו השגריר בעצמו, ואם נבצר ממנו להגיע הוא משגר את המזכיר הראשון ותמיד את הקונסול בחיפה. הם מגיעים, לפעמים, גם עם נשותיהם, מביאים את ברכת ממשלתם, משתתפים בחגיגה ולעתים מתכבדים בנשיאת ספר התורה. עלי לציין לזכותם, לזכותה של ממשלת צרפת, שהם מתייחסים ביראת כבוד לטקס המסורתי ולמשפחת עבו. ודבר כזה, אני חושב, אינו עוד בנמצא בארץ, משפחה פרטית בעלת קשרים דיפלומטיים עם ממשלה של מדינה חשובה כצרפת. ואת זאת, כמובן, יש לזקוף לזכות פעליהם הברוכים של אבות אבותיי, מייסדיה של שושלת בית עבו.