בית עבו בצפת מקלט לעולים בלתי ליגאליים בשנות ה- 30

מאז ומתמיד שימש בית עבו מעון ומקלט לעשוקים ולנרדפים של כל שלטון עריץ זר – בלי הבדל דת וגזע. בשנות ה-30 המוקדמות הפך הבית תחנת מעבר לעולים יהודים “בלתי לגאליים” ( לדברי שלטונות המנדט). הייתה זו פעולה משותפת לכל בני המשפחה: הבן, רפאל, היה מבריחם את הגבול הצפוני, בדרך לא דרך, “בלילות חשוכי כוכבים”, ממש כמילות השיר, שנולד מאוחר יותר בתקופת ההעפלה של הפלמ”ח .
האב, מאיר, העניק להם מחסה וכסות (שהרי עפ”י רוב מולטו מסוריה בעירום ובחוסר כול) ואף דאג לציידם בתעודות המתאימות. הודות לקשריו ההדוקים עם עובד מדינה ערבי ותיק, שהיה ממונה בימי השלטון העותומני על הוצאת תעודות לידה – הצליח להשיג את החותמות המקוריות מאותה תקופה, ובאמצעותן היה מנפיק לעולים החדשים מסמכים המאשרים, שהם נולדו בארץ…
לאחר שהדבר נמשך כשנתיים, ועקב הלשנה – החליטו הבריטים לערוך חיפוש פתע בבית עבו.
ב-כ בשבט, תרצ”ה (1935), בשעות אחה”צ, התדפקו אנשי הבולשת הבריטית, מלווים בכוחות משטרה מוגברים על שערו של הבית. במקום נערך חיפוש מדוקדק ויסודי, ולא היה חסר הרבה, שיגלו את החותמות, שהיו מוסתרות בתוך מנורת נפט ישנה ממתכת.

המלך ג’ורג’ החמישי, ויקיפדיה

מפקד הבולשת פתח את דלת הארון, שבו ניצבה המנורה והושיט ידו לעברה, כשלפתע נשמט מתוכה גיליון נייר, שהצהיב משיני הזמן. הוא פרש אותו לפניו בסקרנות ורגע ארוך התבונן בו כמהופנט, מבלי יכולת להתיק את עיניו מסמל המלוכה הבריטי, שהתנוסס בכותרתו.

היה זה מכתב התשובה של המלך ג’ורג’ לברכה ששיגר לו חברו לספסל הלימודים, מאיר עבו, עם עלותו לכס המלוכה.
אט אט, בזהירות ובמתינות, כמעט ביראת כבוד, קיפל הבלש חרש את האיגרת והחזירה למקומה אל תוך המנורה, בלי להתעניין עוד בתוכנה. אחר כך פנה לעברו של מאיר עבו, ואמר בטון מתנצל: “מיסטר עבו, אני מבקש את סליחתך…אין ספק, שנפלה כאן טעות איומה…”. אסף את אנשיו ועזב את המקום.
שעה ארוכה לאחר מכן עדיין נותרו בני המשפחה המומים מהנס, שהתרחש זה עתה לנגד עיניהם, ומאיר עבו רשם בכתב ידו על העטיפה הפנימית של מחזור התפילה שלו:

האזינו לנכדו של מאיר עבו, יוסף עבו עברון, המספר בתוכנית הרדיו “עם אנשים” למראיינת דנה הררי את אשר ראו עיניו בהיותו ילד באותם רגעים היסטוריים:

בין הפעלים הברוכים של משפחתנו בתקופת ילדותי, אני שב ונזכר בסיוע לעולים “הבלתי ליגאליים” מסוריה ומלבנון. יהודים שעברו את הגבול מהצפון והגיעו לכאן בעירום ובחוסר כול. וכאן שוב שיחק בית עבו תפקיד מרכזי ומרתפו הפך מקלט לעולים החדשים. כל בני המשפחה התגייסו למשימה, להלבישם, להנעילם ולשנות את זהותם. סבי, מאיר, סיפק להם תעודות זהות מנדטוריות. את החותמות המציא לו ידיד ערבי, פקיד ממשלתי במשרד הפנים דאז. בסופו של דבר הגיע הדבר לאוזני השלטונות הבריטיים, מה בדיוק, לא ידעו, אבל חשדו, ויום אחד החליטו לערוך חיפוש. האירוע זכור לי היטב, כיוון שהייתי נוכח באותו מעמד. החותמות היו מוסתרות במנורת נפט עשויה מפח, אלא שבמקום הנפט, הייתה גדושה בחותמות. הם הגיעו עד למנורה, ובני המשפחה עמדו סביבם קפואים. ידו של השוטר אחזה רגע קט במנורה, נעץ בה מבט קצר והרפה ממנה. הוא לא שמע את אנחת הרווחה הדוממת ולא הבחין בפניהם החיוורים של המקיפים אותו. הסתכלתי על המתרחש בעיניים של ילד בן שבע ולא הבנתי על מה כל ההתרגשות. רק כעבור שנים תפשתי איזה אסון עמד ליפול על המשפחה בעטיו של אותו חיפוש.

סיפור מרתק זה, שימש השראה לסופרת הילדים הנודעת – גלילה רון פדר, אשר כתבה ספר מחווה לנערה נגה עבו – בת רפאל ואצילה עבו, נכדתו של צבי עבו ז”ל – דור חמישי למסורת, אשר לא זכתה להכירו, על בסיס מקבץ אגדות צפת שכתב צבי בנעוריו.
זהו הספר ה- 75 בסדרה מנהרת הזמן – החותמת הסודית של משפחת עבו!