חסות קונסולרית לתושבים היהודים בצפת ובגליל

מצב יהודי צפת בתחילת המאה ה-19 היה דל ועלוב. הם סבלו משכניהם הערבים שהיו מתנפלים עליהם באין מושיע, וקצרה יד השלטונות להגן עליהם. מעשי הערבים עוררו את הרב שמואל עבו לפעולה.
הוא ביקש שתינתן ליהודים זכות להגן על עצמם בנשק. משלא נענה, נסע לאלג’יר, ובהשתדלות ראשי העדה ונכבדיה נתמנה מטעם ממשלת צרפת לקונסול כללי בגליל. (על פי גרסה אחרת זכה במשרה בהשתדלות סר משה מונטפיורי, בעת ביקורו הראשון בארץ ב-1827). כך ניתנה לו האפשרות החוקית להגן על יהודי צפת וטבריה בשמה של צרפת. הוא גם נלווה אל משה מונטפיורי במסעו לדמשק בעניין עלילת הדם המפורסמת ב-1840.

רפי פינקלשטיין, נכדו של רפאל עבו, מסביר לתלמידי צפת על החסות הקונסולורית ביום שחרור צפת 2018

מעשהו הראשון כקונסול היה להכניס מספר גדול ומכריע של בני היישוב היהודי בצפת ובטבריה תחת חסותה של ממשלת צרפת, על ידי רישומם כנתיניה. הנתינים הזרים נהנו מזכויות יתר ובית עבו הפך במהרה למעין מבצר לכל נרדף ועשוק, ללא הבדל דת ולאום, והשלטונות התורכיים לא העזו מעולם לפרוץ פנימה בגלל חסינותו הדיפלומטית.

ומספר בן נינו – יוסף עבו עברון, בתוכנית הרדיו ” עם אנשים“ דנה הררי, 1985 :

באותם זמנים, היה זה הרבה יותר מאשר חסינות דיפלומטית כשל היום, מפני שבאותה תקופה, קונסול של מדינה כמו צרפת נחשב למשהו בדרגה של מושל. מישהו בעל סמכויות ובעל אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. הדגל הצרפתי, שהתנוסס מעל הבית, העניק חסינות לכל נרדף שבא בין כתליו. בצורה כזו הצליח הרב הקונסול להציל הרבה אנשים, שנרדפו ע”י השלטונות התורכיים, ולאו דווקא יהודים, גם ערבים זכו שם למקלט, והללו היו באים אליו בהמוניהם לבקש סעד בכל עת מצוקה, ומעודו לא שילח מביתו אדם נרדף. ועל כן, היה מכובד מאוד על יהודים וגויים כאחד. גם השלטונות התורכיים התייחסו בכבוד לכל בקשה ודרישה שהציג לפניהם. היו לו גם שני שומר ראש, ובצפת כינו אותו, הארי שבחבורה.

הרב שמואל הצטיין באומץ לבו ולא נרתע מאיומים על ערבים שוחרי אלימות. הוא הרחיק מצפת לא מעט שודדים, שהטילו אימתם על הסביבה, ופעם אף הביא מאיסטנבול “דבר מלכות” (פירמאן) לתלות שודד-רוצח ידוע, שהטיל את מוראו על יהודי צפת, וההוראה בוצעה.

עם מינוים של קונסולים אירופאים בתחומי האימפריה נהנו גם יהודים, שהיו בעלי נתינות זרה מחסדם של הקונסולים הזרים בארץ הקודש, במסגרת “משטר הקפיטולציות” שעיגן בחוק את זכויותיהם של נתינים זרים והגן עליהם מפני שרירות לבו של השלטון המקומי . נתין זר, זכאי היה להישפט בפני הקונסול שלו, ולא בפני שופט מוסלמי, ולשלם מסים מופחתים, ללא מסי גולגולת המוטלים על היהודים במדינה מוסלמית . ר ‘ שמואל בן ר ‘ אברהם עבו, שהיה נתין צרפתי אלג ‘ירי, מונה כסוכן קונסולרי של צרפת בצפת, בטבריה ובגליל. דרכו לא הייתה קלה. יהדותו, היותו רב (משנת 1858 שימש גם כרבה הספרדי הראשי של העיר, וכראש הכולל הספרדי בה), ומגוריו בטריטוריה עות’מאנית הקשו עליו את קבלת המינוי. אולם, אנשי הקונסוליה בדמשק ובבירות העריכו שהוא האדם הראוי בשל יחסיו הטובים עם בני הלאומים השונים באזור והיותו מקובל על הכול. (ככלל, נדמה שהמעצמות הזרות העדיפו למנות לתפקיד סגני הקונסולים, יהודים בעלי מעמד כלכלי וחברתי גבוה שהיו מקובלים הן על האוכלוסייה הן על השלטון התורכי , כמו חיים אמזלג ביפו , אברהם פינצ’י בעכו ומרכוס סגל בצפת – כולם סגני קונסולים מטעם בריטניה, פסח ריפמאן – נציג גרמניה ועוד) .

שמואל עבו פעל כנציג השלטון הצרפתי עד למותו בשנת 1878. במהלך חייו הארוכים הוא היה אחת הדמויות הדומיננטיות בצפת ופעל רבות לעזרת תושבי העיר והאזור . לאחר הרעש הגדול של שנת 1837 בו נחרב כמעט כליל הרובע היהודי על בתי הכנסת שלו, הצליח הרב לגייס רישיון רשמי (פירמאן) מן השלטון העותימאני לשיקום בתי הרובע ובעיקר בתי הכנסת ואף יצא כשד”ר של הקהילה לחוץ לארץ לגיוס כספים. באמצע המאה התשע עשרה, תרמה הקהילה בצפת ספר תורה לבית כנסת בנאה על שם הרב שמואל עבו . ספר התורה (שהוחלף בשלב מסוים בספר אחר שנידב הרב יצחק מרדכי עבו) מובל עד ימינו בערב ל”ג בעומר אל קבר הרשב”י במירון, שברכישת קרקעותיה ובחיזוק מעמדה מלאו ר ‘ שמואל עבו וצאצאיו תפקיד כה מרכזי .
(מתוך: צפת וכל נתיבותיה, לסייר עם יד יצחק בן-צבי, אייל מירון, עמוד: 169)

השודד שידו התאבנה

ממשיך ומספר בן נינו – יוסף עבו עברון, בתוכנית הרדיו ” עם אנשים“ דנה הררי, 1985 :

על הרב שמואל עבו מתהלכות אגדות רבות ומעניינות, בחלקן זכורות לי מתקופת ילדותי. הוא נחשב בחייו וגם אחרי מותו לאיש קדוש, שכל

המתנכל לו מתחייב בנפשו. ומסופר על שודד ערבי אכזרי, שהפיל חתיתו על כל תושבי צפת והסביבה. וכשהגיעו מים עד נפש פנו התושבים הכפריים אל הרב שמואל עבו וזעקו: “אנא, כבוד הרב הקונסול, עשה נא בטובך משהו להצילנו מידי החמסן והרוצח הזה, שהפך את חיינו לבלתי נשוא. והרב נעתר לבקשתם והוציא הוראה בכתב, שכל מי שיתפוס את אותו שודד, יזכה בפרס כספי נכבד. כל זה, כמובן, בהסכמת השלטונות התורכיים. בהוודע הדבר לשודד התקצף מאוד והודיע ברבים, שהקונסול היהודי ישלם על כך בחייו. האגדה מספרת, שבאחד מלילות החורף הסוערים התגנב אותו שודד אל ביתו של הרב שמואל, חגיע עד לחדר משכבו, ובעוד הרב שקוע בשינה עמוקה, הניף השודד את ידו, כדי לנעוץ בו את פגיונו. אלא שבאותו רגע כאילו התאבנה היד הזדונית ולא יכול היה להמשיך את התנועה. וכך עמד השודד רגע ארוך אין אונים, כשהוא מתקשה להניע את ידו עד שהחליט לוותר על כוונת הרצח. רק אז יכול היה לשוב ולהזיז את היד שהתקשתה ולהחזיר את הפגיון לנדנו. “אותה שעה – סיפר לאחר מכן, אותו שודד – הגעתי להכרה שיש לי עסק עם אדם קדוש ובו במקום החלטתי, שידי לא תיגע בו…” אולם כדי להוכיח, שהוא היה שם, הפך כמה סדרים בתוך החדר: את הכיסא שהיה סמוך למיטה, הרחיק עד לפתח הדלת, את השולחן הפך על פניו ואת הבגדים פיזר לכל עבר…

האזינו גם למרגלית בן אורי לבית עבו, המספרת בתוכנית רדיו את זיכרונותיה מאותה אפיזודה: