משפחת עבו נחלצת להצלתה של משמר הירדן מפקיד הברון המושחת

עידוד ההתיישבות בגליל היווה נושא מרכזי בפעילותה של משפחת עבו במשך שלושה דורות ברציפות, והוא מוצא את ביטויו גם אצל מאיר. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בשנת תרס”ג (1903). זוהי פרשה, שפרטיה כמעט שאינם ידועים. מתוך רשימותיו של מאיר עבו ז”ל, עולה התמונה הבאה:

כשהעביר לובובסקי ב-1900 את אדמות “שושנת הירדן” ליק”א (באמצעות דוד שוב) – מסיבה כל שהיא, אולי כדי לא לגרום לעיכובים ביורוקרטיים בביצוע העסקה, נרשמה זמנית הבעלות על הקרקע בטאבו, על שמו של פקיד הברון דאז, אוסוביצקי.
אותו אוסוביצקי מודח ב-1903 ממשרתו על ידי הברון, והנה הוא בא וטוען בפני ה”וואל” של בירות, כי קרקעות משמר הירדן הנן קניינו הפרטי, וכן גם כל המבנים בשטח, והאיכרים אינם אלא מסיגי גבול – ויש לפנותם. לחיזוק דבריו הגיש את שטרי המכר הרשומים על שמו.
הוואלי (ידידו של אוסוביצקי), קיבל את דבריו ללא עוררין, והורה מיד על פינוי האיכרים מהמושבה, ועל מסירת האדמות והרכוש לאוסוביצקי. מושל צפת דאז, האשם-בק-אל-אתאסי (לעתיד ב-1950 – נשיא סוריה), שנצטווה להוציא את הפקודה לפועל, לא היה שלם עמה, אולם קצרה ידו מלהושיע. פקיד הברון החדש בגליל, סאפורטה, היה נבוך ואובד עצות. הוא מיהר לצפת להיוועד עם מאיר עבו, כדי לחפש יחדיו מוצא כל שהוא מהסבך. לאחר ששקלו וטרו שעה ארוכה בסוגייה, נמנו וגמרו, כי מכיוון, שהאדמות הללו עדיין ידועות במשרד ספרי האחוזה כ”נכסים של האחים עבו”, ניתנה ליורשים הזכות לתבוע את הבעלות עליהן. למשנה תוקף – יצאו מיד כל בני משפחת עבו, על נשותיהם ועל טפם, להתנחל במשמר הירדן, ולאכלס את בתי המגורים שננטשו.
הם נותרו שם שבועות ארוכים, והודיעו, שלא ימושו ממקומם, ויגנו על זכויותיהם בכוח הנשק.
כנתינים רמי יחס של צרפת, היססו השלטונות לפנותם בכוח, ומושל צפת, אל-אתאסי, שלבו לא היה שלם מלכתחילה עם הוראת הפינוי, לא התאמץ במיוחד להוציאה לפועל. הוא היה מופיע פעם אחר פעם בראש חייליו, מאיים לסלקם בשם החוק, ומנופף מולם את צווי הגירוש; מנגד – היו בני המשפחה מניפים ממולו את דגל צרפת, ומזהירים, שיפתחו באש, על כל מי שיסיג את גבולם; לאחר חילופי דברים קשים היו התורכים נסוגים, וחוזר חלילה…

הרב הקונסול יעקב חי עבו, רעייתו אסתר מלכה, והקוואס – שומר הראש הטורקי

בסופו של דבר, בהתערבות שגריר צרפת בקושטה, שאליו פנתה אסתר מלכה, אלמנת הקונסול יעקב חי עבו, בבקשת עזרה וסיוע – הורה משרד החוץ התורכי לוואלי של בירות להפסיק כל פעולה נגד תושבי משמר הירדן, עד לבירור משפטי עם אוסוביצקי. צו הגירוש בוטל, והמושבה משמר הירדן, שכמעט נמחקה אז מעל המפה, ניצלה אז מחורבן. האיכרים חזרו לבתיהם, וחודשיים לאחר מכן, הגיע אוסוביצקי להסכם פשרה עם סאפורטה, והבעלות על האדמות נרשמה כחוק ע”ש יק”א.

האזינו ליוסף עבו עברון המספר על גאולת הקרקע בגליל במירון, ביסוד המעלה ועל התקרית המדוברת באדמת משמר הירדן
קטע מתוכנית הרדיו ” עם אנשים”, 1985, מראיינת דנה הררי

מאיר עבו ורעייתו רחל, מאחוריהם שני הנכדים יוסף עבו בן רפאל,וזאב כהן הי”ד, בן גולדה.

מאיר נפטר בביתו בצפת בי’ בכסלו תש”ח (23.11.47), ימים ספורים לפני הכרזת האו”ם על הקמתה של מדינת ישראל, והוא בן 77 שנה. הוא מת מות נשיקה, בעודו כותב מכתב לבתו, אסתר, באמריקה. קרוב משפחה שעבר בסמוך לבית באותה שעה (הרב רפאל עבו), מצאו רכון על המכתב והעט בידו; הוא מיהר לעצום את עיניו ולקרוא “שמע ישראל”, לפני שהזעיק את בני המשפחה. מותו חתם פרק חשוב נוסף בתולדות גאולת הקרקע ועידוד ההתיישבות בגליל על ידי משפחת עבו. מאיר היה בן הדור שגישר על פני שתי תקופות: המשטר העותומני והמנדט הבריטי. לפני מותו עוד הספיק להעביר לקרן הקיימת לישראל במחיר סמלי אלפי דונמים מאדמות מירון, שעדיין היו רשומות על שמה של המשפחה.
לאורך כל חייו ליוותה אותו בנאמנות רעייתו, רחל לבית גלדסטון, ילידת רוסיה, שנפטרה חודשים אחדים אחריו. נולדו להם ארבע בנות: ג’ולי, גולדה, מרגלית ואסתר – ובן יחיד, רפאל, העתיד לשמש ראש המשפחה והשושלת בדור הרביעי.

שגדכשגדכלדשגחכ
שגדכשגדכלדשגחכ
שגדכשגדכלדשגחכ
שגדכשגדכלדשגחכ