הרב שמואל עבו

השם עבו – מקורו בספר תהילים, ר”ת מפסוק ח’ בפרק קי”א: “עשויים באמת וישר”.
קורותיה של משפחה מיוחדת זו, שידעה להוציא מתוכה רבנים וגדולים בתורה, פעילותה בגאולת הקרקעות וההתיישבות בגליל, תרומתה להגנת זכויותיו של המיעוט היהודי בצפון הארץ בימי השלטון העותומני – עשוה במרוצת הדורות ראויה לשמה, ואת שמה – ראוי לה.
תחילתה של השושלת בארץ נעוצה ברב שמואל עבו. הוא נולד באלג’יר בשנת תקמ”ט – 1789, לאביו אברהם, סוחר גדול שעסק ביצוא תוצרת ארצו לארצות חוץ, למד בתלמוד-תורה ובישיבה והוסמך לרבנות. בשנת תקע”ז -1817 עלה ארצה עם הוריו ומשפחתו והתיישב בצפת. נולדו לו שלושה בנים – אברהם, יצחק ויעקב – ושתי בנות: שרה ושמחה. לאחר שנים אחדות נסע להודו וקיבל מידי דוד ששון את המונופול למסחר בצבע הבגדים “ניל” (אנילין) בארץ ישראל ובסביבתה. לבקשת ששון עשה שם שנים אחדות לארגן את הקהילה היהודית ולהיות לה לרב ולמורה. בהודו נתקל לראשונה בעדת “בני ישראל” שהפצירו בו לחפש פתרון לבעייתם, כדי שיוכלו להיחשב יהודים לכל דבר. בשובו לארץ העלה את הסוגייה לפני רבני צפת וירושלים, וב-1859 יצא לשם בשנית ונוכח ש”בני ישראל” מילאו אחרי כל הדרישות הדתיות כפי שנתבקשו. לאות הוקרה על פועלו, הקימו יהודי בומביי בית הכנסת אורחים על שמו של הרב שמואל עבו.
כשביקר בהודו בשנת תרכ”ט -1869 אברהם חיים עבו, בנו של שמואל, מצא להפתעתו, שיהודי בגדד מוסיפים להרחיק את “בני ישראל”. כאשר מחה בפניהם, סוכם לפנות לרבני צפת לפסיקה. תשובתם של רבני צפת הייתה, שיש לראות ב”בני ישראל” יהודים כשרים לכל דבר. הם אף כתבו בעניין זה פסק הלכה מפורט בשנת תר”ל, והחותם הראשון עליו היה הרב שמואל עבו.

ראוי לציין שבשנת תשכ”ב – 1952, כשהתעוררה סוגייה זו מחדש, והפעם במדינת ישראל – התבססה הרבנות הראשית בארץ, בראשותם של הרב נסים והרב אונטרמן, על פסק ההלכה, שנפסק אז על ידי רבני צפת, בראשותו של הרב שמואל עבו ז”ל, וחזרו ונתנו תוקף לאותה פסיקה, אשר על פיה, “בני ישראל” הנם יהודים לכל דבר.

חכם יהודה בן הרב אברהם חיים עבו, פנקס השד”ר שלו נמצא ב”מסמכים ותעודות”

הרב אברהם חיים עבו המשיך לעקוב בהתמדה אחר יישומו של פסק הדין, לגבי “יהדותם” של “בני ישראל” בהודו. מדי פעם היה מבקר שם בשליחותו של אביו בעניינים עסקיים (הסחר באנילין) וניצל את שהותו, כדי ללמד תורה ולייעץ לעדת “בני ישראל” בנושאי הלכה והיה אהוד ונכבד מאוד בעיניהם. הוא נקשר נפשית לצאן מרעיתו שם והם אליו ולבו לא נתנו לנטשם. יחד עם זאת, הוא גם הרים תרומות להרחבת החצר של הרשב”י במירון והתקין דלת ברזל למבנה המרכזי, כדי למנוע מעדרי הצאן של הכפריים לחלל את המקום. כל חייו היו קודש לציבור. הוא נפטר בהודו, תוך כדי מילוי שליחותו הציבורית, נטמן שם, וקברו הפך לאתר מקודש בעיניהם של רבים מיהודי הודו .

במסמך המצורף – כתב שד”רות משנת 1867, ניתן להבחין בחתימת הרב שמואל עבו, הראשון משמאל.
ראו גם : דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, עמוד שמואל עבו

כתב שד”רות שהועבר לישיבת זוהר הרקיע צפת תרכ”ז 1867, חתימת הרב שמואל עבו משמאל

חתימת הרב שמואל עבו, נמסר על ידי משה חי אטון באדיבות הספרייה הלאומית, ירושלים