ל”ג בעומר שלי

הייתי אז צעירה מאוד. נשואה כחצי שנה,  עדיין  “כלה טרייה”;  התגוררתי בבית משפחת בעלי בצפת, בית עבו ההיסטורי –  מבנה עתיק ורומנטי, מוקף גדר-חומה, ובתוכה חצר מרוצפת עם בריכת נוי קטנה,  וסביבה צמחיית פרא, פרחי בר ועצי פרי –  רימון, לימון, שיזף  ( בערבית,” עינב”), שיחי רוזמרין, נרקיסים, ורדים מטפסים, אירוסים וציפורן.

ישבתי אז כהרגלי באחת מפינות החצר, שואפת לקרבי את ריח היסמין המשכר, מתבוננת בהר מירון המרהיב, שעל קו הרקיע,  ובוהה בפרפרים הצבעוניים המרצדים,  כולי שקועה בעולם החלומות האגדתי,  כשלפתע, נפרץ שער הברזל של החצר הקסומה, ובפתח ניצבה חמותי, לורה עבו ז”ל, מלווה בקבוצה רעשנית של בעלי מלאכה. בבת אחת הופרה השלווה הפסטורלית,  ומול עיניי המשתוממות, החלו הופכים את החצר על פיה: מטייחים, מסיידים, משפצים, והכול בניצוחה ותחת ידה הרמה של חמותי המנוחה, שלא ויתרה כהוא זה, כדי לשוות למקום מראה מכובד לקראת האירוע הצפוי.

ומהו אותו אירוע חשוב, שלכבודו  נעשו כל ההכנות המאומצות ?

היה זה – אם עדיין לא ניחשתם –  טקס הוצאת ספר התורה בערב ל”ג בעומר מחצר בית עבו בצפת לקבר הרשב”י  במירון. מעולם לא העליתי בדעתי, שכל כך הרבה הכנות כרוכות ביישומו.  באותן שנים ניהל את הטקס חמי, רפאל עבו ז”ל;  עדיין רואה אני לנגד עיניי את דמותו הזקופה והסמכותית, כשהוא מחלק הוראות ומנצח על הארגון ביד רמה, כש”משמר העם”, שהוא היה מפקדו, מתייצב בהרכב מלא, על מדיו וסמליו,  וצועד  בגאון בראש התהלוכה של ספר התורה .

גם עלי, הכלה הצעירה, הוטל תפקיד;  כמורה בבית ספר ה”אליאנס” בצפת הוטל עלי לארגן את תהלוכת תלמידי הכיתות הגבוהות במצעד משלהם, ועל פי כל כללי תרגילי הסדר. בראש התנופף דגל המדינה , והתלמידים צעדו בפיקודי בעוז ובשירה,  בליווי תופים וחצוצרות. ואני מלווה אותם בלב מלא גאווה. כעבור שנים עדיין זכרו תלמידיי את צעדת הכבוד והתהילה של תהלוכת ספר התורה, ומדי פעם היו מזכירים לי אותה בגאווה, ורבים מהם מוסיפים לצבוא גם כיום בערב ל”ג בעומר בחצר בית עבו, בליווי הבנים והנכדים.

זה כוחה של מסורת!

החגיגות בבית עבו שבות ומאחדות את פזורי המשפחות בצפת

הטקס בבית עבו שימש גם הזדמנות פז לכינוס כל שלוחות המשפחה ברחבי הארץ ומחוצה לה. וכך היינו מתוודעים מדי שנה לשארים חדשים, שלא תמיד ידענו על קיומם; ביניהם כאלה ששמעה של המסורת הגיע אליהם למרחוק, בלי שידעו את מקורה, והם נמשכו למוקד האירוע בכוחות נסתרים. והתופעה של “איחוד בני המשפחות” בל”ג בעומר לא הייתה ייחודית למשפחת עבו אלא לכל בני העיר. תושביה הוותיקים של צפת התייחסו אל האירוע כאל חג אמיתי. והיו אפילו שראו בו את החג החשוב ביותר בתולדותיה של עירם. בערב שקדם לאירוע  כבר הדהדו בחלל האוויר של צפת צלילי הכליזמר המסורתיים של סגל, אמן הקלרינט הוותיק, שהקדים להגיע מחיפה עם להקתו (כולם בני משפחה) והלמות התוף הענק בישר את בואם  מקצה העיר אל קצהו.

למחרת, בירת הגליל העליון עטתה חג. החנויות ברחוב הראשי הקדימו להיסגר, בעלי העסקים  ודיירי הבתים באזור, שבו אמורה התהלוכה לעבור, קישטו את רחובותיהם ואגרו משקאות וממתקים לכבד את קהל החוגגים. אפו עוגות לחלק למחוללים סביב ספר התורה, הכינו בקבוקי עראק לשלהב את הקהל, ומטפחות צבעוניות לקשט את ספר התורה; הנשים דאגו לבקבוקי בושם להזליף על הרוקדים, למזל ולברכה.  עוד בשעות הבוקר המוקדמות כבר היו נוהרים ראשוני המבקרים לחצר בית עבו; בידיהם החזיקו זרי פרחים מרהיבים, משכרים בריחם, לקישוט ספר התורה, שנח לו בשלווה בארון הקודש המיוחד, שהוקם לכבודו בחצר בית עבו.

הביישניות מבין הנשים היו מקדימות את בואן, כדי להתייחד עם הספר הקדוש ולשטוח לפניו את משאלותיהן: מי לפריון, מי לבריאות, ללידה קלה או לנישואין מאושרים, ומי לפרנסה. וכאשר הסבו פניהן מן הפרוכת עדיין נצנצו בעיניהן הדמעות. ראיתי דמעות של צער ושל כמיהה, אך גם דמעות של אושר והודייה. ותופעה זו שבה וחוזרת על עצמה מדי שנה בשנה  –  משהו בספר התורה של משפחת עבו מעורר התרגשות פנימית עמוקה – כאז כן עתה.

---

להקת הכליזמר של סגל והתוף מחריד המתים

אחת החוויות העמוקות שנחרתה בי קשורה בלהקת הכליזמרים הנפלאה של משפחת סגל. שעה ארוכה לפני הופעתה בחצר  בית עבו, בעודה משרכת דרכה בסמטאות העקלקלות של העיר העתיקה, לקול תרועת החצוצרות, ואחריה מזדנב ערב רב של נערים ונערות מבני צפת – כבר רעדו אמות הספים בעיר. היה להם תוף ענק, שמסוגל היה להחריד מתים ולהרעים עד ללבנון…

וזכורה לי שנה, שבה ישבתי בחצר, אימא טרייה לבתי, אלומה, בת החצי שנה, ולפתע נשמע רעמו האדיר של התוף,  מתקרב והולך, והתינוקת, שנמה בשלווה תחת עץ הלימון, התעוררה בבהלה ופרצה בבכי מר ולא נרגעה עד שיצאתי מהחצר לביתה הסמוך של דודתו של בעלי, מרגלית בן אורי ז”ל, ושם היא נותרה עד לתום  הטקס.

---

מה שהרשים אותי במיוחד היו תושבי האזור הלא יהודים, שבאו ממרחקים לחלוק כבוד לטקס המסורתי –  דרוזים, ערבים, צ’רקסים, מרונים (יוונים-נוצרים) . הם חוללו כמנהגיהם –  רקדו “דבקה” ו”קרקוביאק”  וזה נראה טבעי ולא עורר פליאה בעיני איש מהצפתים,  כי רבי שמעון בר יוחאי נחשב קדוש בעיני כל העדות הדתיות בגליל – יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד.

מותו הפתאומי של חמי הציב אותנו בטרם עת במוקד האירוע

התקופה, שבה ניהל חמי, רפאל עבו ז”ל, את הטקס הייתה היפה בחיי. הוא היה כסלע איתן, וכל ההכנות נעשו בניצוחו, בדרך כלל,  על ידי ותיקי המשפחה. לעת ההיא הייתי בעיניי כצופה מהצד, מלאת הערצה לכושרו הארגוני של חמי. תקופה מאושרת זו הסתיימה מהר מדיי, לטעמי, עם פטירתו של חמי בשנת 1964. בבת אחת חל שינוי דראסטי במהלך חיי. מותו הפתאומי של מי שנחשב בעיני כולנו משענת הפלדה של המשפחה –  חודשים ספורים לפני חגיגות ל”ג בעומר – נפל עלינו כרעם ביום בהיר.

בבת אחת נפל כל מוראו של הטקס המסורתי על בעלי, ומטבע הדברים גם עלי. הייתי אז בהריון מתקדם עם בתי רפאלה, שנולדה חודשים ספורים לאחר פטירתו ונקראה על שמו.

מבחינתי, עידן שלם הגיע אל קצו. כאילו בגרתי בבת אחת והפכתי ממשקיפה חובבת למסייעת פעילה. פתאום מצאתי עצמי אחראית למטלות רבות, שמעולם לא ידעתי כמותן לפני כן. באותה שנה חוויתי לראשונה את האירוע מנקודת מבט שונה לחלוטין.  באותו ל”ג בעומר ראשון,  שנוהל על ידי בעלי, יוסף –  הלמה לפתע בשנינו ההכרה המפחידה,  כי כל האחריות להמשכה של המסורת מוטלת מעתה על כתפינו. מבלי לתת את הדעת נרתמתי בכל מאודי למשימה, חשתי עצמי מחויבת לסייע בכל דרך, כדי שהאירוע החשוב הקדוש ייערך כדת וכדין ולא ייפסק לעולם. וכך, מצאתי עצמי בוקר אחד מנקה, מסיידת, מכבדת את הרצפות בחצר, ועושה הכול, כדי לשוות למקום מראה מכובד ומסורתי כימים ימימה – ועזרה אין.  וגם הפרוטה לא הייתה מצויה אז בשפע בכיסנו. לעת ההיא כבר לא התגוררנו בצפת אלא בגבעתיים, והדבר הקשה שבעתיים. היינו הדור החמישי למסורת, אך הדור הראשון שלא התגורר בצפת.  היה עלינו מדי שנה – שבועות אחדים לפני הטקס –  להשתחרר מכל עיסוקינו באזור תל אביב ולשים פעמינו לצפת. בעלי גדל שם משחר ילדותו, אולם אני הגעתי לצפת ככלה צעירה, כאורחת, ומעגל היכרויותיי היה מצומצם ביותר;  כשכרסי בין שיניי, ללא עזרה של ממש, מצאתי עצמי בסיטואציה לא קלה. אך  הייתי מוכנה לעשות הכול, כדי שהטקס לא ייפגע.

 בימי יגון ושמחה בעתות שלום ומלחמה –  התהלוכה צועדת

זכורה לי שנה אחת קשה במיוחד, שנת 1967. הימים שלפני  מלחמת ששת הימים. היו אלה ימי כוננות. בעלי היה במילואים.  ל”ג בעומר חל בדרך כלל בחודש מאי, ואותה שנה כל המדינה עמדה הכן לקראת מלחמה צפויה. ואני לבדי עם בתי הקטנה, אלומה, והתינוקת, רפאלה, ממתינה עם מזוודות ארוזות לנסוע לצפת.  ברגע האחרון החליט בעלי, שהיה מגויס ככתב צבאי בחיל האוויר, שהמצב מתוח מדיי מכדי להיגרר עם ילדים קטנים, והוא נסע לשם לבדו. ואולם, ואת זאת חשוב להדגיש, אפילו אז, באותו מצב חירום של רגע לפני המלחמה, ידענו כולנו, שמה שלא יקרה, על התהלוכה לצעוד בל”ג בעומר מחצר בית עבו, ועל הטקס להימשך!
וכך יצא בעלי  צפונה במדים של חיל האוויר,  מצפה בכל רגע לקריאה להתייצב בבסיס, כשהוא שואל את עצמו, אם בתנאים אלה ניתן יהיה לערוך את הטקס כהלכתו, ואם יימצא לו מניין מתפללים לעריכתו, כאשר כל הגברים מגויסים. אולם כוחה של האמונה והמסורת גבר על כל המכשולים. להפתעתו, הגיעו לחצר בית עבו יותר ממניין גברים במדים, נערים צעירים מבני המקום, והטקס נערך כדת וכדין, כאילו ללא קשר למצב החירום. כשנודע לי הדבר לא ידעתי נפשי מרוב התרגשות, מאותו יום גמלה בי ההכרה הבלתי מעורערת שיהיה אשר יהיה,  רבי שמעון בר יוחאי לא ירשה שהטקס בחצר בית עבו בצפת לא יתקיים. ואמנם, אמונתי זו אך התחזקה במרוצת עשרות השנים שהייתי עדה לאירוע.

שנה קשה אחרת, הזכורה לי, היא השנה שבה אירע הפיגוע בתלמידי בית הספר במעלות. שרבים מהם היו מצפת. מצב הרוח בעיר היה ירוד ואבל.  בעוד הטקס מתנהל בחצר העתיקה, ניתן היה להשקיף ממרפסת בית עבו למסע ההלוויה שעשה דרכו לבית הקברות העתיק. ארונותיהם של הילדים התמימים נישאו, כשקהל המלווים מתייפח ללא הרף, בעלי נשא דבריו בקול חנוק, וכך גם החזן והפייטנים. היה זה אחד האירועים הנוגים ביותר שידעה המסורת. בתום הטקס יצאה התהלוכה עם ספר התורה לרחובות צפת. בני צפת גרסו, כי ספר התורה הוא מעל הכל. השמחה הייתה עצורה, אבל התהלוכה צעדה…

בחמש עשרה השנים הראשונות לניהול הטקס על ידי בעלי, שהה אחיו, צבי ז”ל, בארה”ב. עדיין השתעשענו בתקווה, שלא ירחק היום והוא ייטול על עצמו את האחריות להמשך המסורת. אך הגורל המר גזר אחרת. עם שובו ארצה יחד עם רעייתו ושלושת ילדיו הרכים – נספה בתאונת דרכים מחרידה בדרכו מירושלים לתל אביב.  האסון אירע בערב פורים, זמן קצר לפני חגיגות ל”ג בעומר  בבית עבו, והוא היה אמור להשתתף הפעם בניהולן. לשם כך, הוא אף בא במגע עם “ארגון עולי מרוקו” בארץ, והללו, בראשותו של סמי אביטל, התגייסו במרץ להשתתף בהמוניהם בתהלוכת ספר התורה המסורתית.

היינו בהלם מתמשך. וככל שקרב מועד הטקס, חשנו עצמנו מדוכאים ושבורים מגודל האסון. בעלי היה במצב רוח ירוד, ורק הודות לעידודם של “ברית עולי מרוקו” מצא את הכוחות הנפשיים להמשיך. לעולם לא אשכח את האירוע באותה שנה.  בעוד בעלי ניצב שפוף ליד ארון הקודש, כמו נפרץ לפתע שער החצר, ועשרות בני אדם פרצו פנימה בשירה ובמחולות, נושאים דגלים ופורשים יריעות עם כתובות עידוד למשפחת עבו וברכות לתנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי.  כמו במטה קסם, הפך המקום למקור של צהלה ושמחה, והתהלוכה המסורתית של ספר התורה יצאה משער החצר כימים ימימה. היה זה סם אביטל, שסיפר לנו כעבור זמן, שהם הגיעו במספר אוטובוסים, במסלול מתוכנן, על פי תוכנית שהתווה להם צבי ז”ל, ימים ספורים לפני שנספה באותה תאונה מחרידה. והם, ראו בכך צוואה שעליהם לקיימה.

 אותות הוקרה

והיו גם שנים צוהלות.
אחת מהן הייתה ב- 1987,  שעה ששגריר צרפת דאז בישראל,  מר אלאן פיירה , שהגיע בראש פמליה מכובדת לייצג את ממשלתו בטקס המסורתי  בבית עבו  – העניק לבעלי, יוסף, את מדליית אביר מסדר הכבוד,  כהוקרה  על המשך טיפוח הקשרים עם צרפת.  הטקס הקצר המכובד של מתן אות הכבוד נערך בבניין העירייה, בנוכחות ראש העיר וחברי המועצה –  שעה אחת לפני פתיחת החגיגות המסורתיות .  לאחר מכן,  ירדו כל המשתתפים ובראשם שגריר צרפת, חובש כיפה, לטקס  בבית עבו והשתתפו בשמחה ובריקודים של תהלוכת ספר התורה.

אירוע משמח אחר, אף הוא כרוך בתעודת כבוד, התקיים במהלך טקס ל”ג בעומר  תשס”ב  (2002),  כשראש העיר של צפת דאז, מר עודד המאירי,  העניק לבעלי תעודת אזרחות כבוד של העיר צפת, על שקידתו בקיום המסורת. באותו מעמד הוא גם הגיש לי סלסלת פרחים והודה לי בשם העיר צפת על חלקי בהבטחת המשכיותה של המסורת.  היה זה רגע מרגש עבורי, שיישאר חרות בזיכרוני ימים רבים. אני מקווה בכל לבי, שב”ה אזכה להמשיך ולסייע לבעלי בארגון הטקס עוד שנים רבות, עד מאה ועשרים! אמן.

רבים וטובים נוטלים חלק באירוע המסורתי. הם באים מדי שנה, מכל קצוות הארץ, ששים להחזיק בספר התורה בחרדת קודש, נושקים אותו ומתפללים למילוי משאלותיהם, אחדים כשדמעות חונקות את גרונותיהם.  אני רואה אותם שנה אחר שנה ולבי נכמר עליהם ואני מצטרפת לתפילותיהם, וזהו שכרי על חלקי בשמירת המסורת הנפלאה הזו.

מדי שנה אני פוגשת במהלך האירוע רבים מתלמידיי ומחניכיי לשעבר משנות שהותי בצפת, כשהוריתי  בבית הספר “אליאנס” ושימשתי מדריכה במתנ”ס  ב”בית גדעון”. אני שבה ומתראה עמם בהתרגשות וצופה בהם צומחים ומתבגרים ומוסיפים לפקוד את הטקס המסורתי בבית עבו.

רבים מגיעים עם ילדיהם ואחדים גם עם נכדיהם. וכך, לנגד עיניי, הולך וקם דור חדש של המשכיות, ולבי מתמלא בגאווה.
כה לחי.