מאיר עבו
נולד בצפת, בא’ בתשרי תרל”א (1870), לאביו, יעקב חי, ולאמו, אסתר מלכה.
למד ב”חדר” בצפת, ומאוחר יותר – במוסד החינוכי “תפארת ישראל” (בית ספר תיכוני בצירוף לימודי היהדות) של החכם זכי כהן בבירות. בהשתדלות הקולונל מיכאל גולדסמית, ידיד משפחת אמו באנגליה, נתקבל כתלמיד בבית הספר הצבאי, “פוליטכניק סקול” באנגליה. באותו מוסד למד גם בנו של המלך אדוארד ה-VII, שעתיד לעלות על כס המלוכה ב- 1910 כג’ורג’ ה-V. ביום הכתרתו שיגר לו מאיר עבו מברק ברכה כ”חברו לספסל הלימודים”, והמלך השיב לו באיגרת חמה. (לימים עתיד אותו מכתב, שהתנוסס עליו סמל המלוכה, למלא תפקיד חשוב בהצלתו של מאיר עבו ממזימה אפלה, שרקמו נגדו בני בליעל).
כשחזר לצפת, עבד כמזכיר הקונסוליה הצרפתית בראשותו של אביו. שלט יפה בשפה הערבית, וקשר קשרי ידידות עם נכבדי הערבים ואנשי השלטון. ידע לעמוד בתוקף על משמר הגנת היהודים והיהדות. בתרנ”ח (1898) הוציא בכוח מבית המופתי הצפתי נערה יהודייה, שערבים חטפוה וניסו לשדלה להתאסלם. נלחם בהצלחה נגד ניסיונות המיסיון לצוד נפשות יהודים לאמונה הנוצרית.
כשנפטר יעקב חי עבו, אמור היה בנו, מאיר, להתמנות במקומו לקונסול (שכן גם אביו וגם סבו שימשו במשרה זו), אולם מהיותו צעיר לימים, עברה הכהונה לדודו (אח אביו), יצחק מרדכי, ששימש בה עד מלחמת העולם הראשונה.
1933 מאיר עבו ובנו ורפאל – מובילי המסורת בדור השלישי והרביעי. עם התרבוש השחור – הרב הראשי הספרדי הראשון לישראל -בן-ציון מאיר חי עוזיאל.
אף כי המשרה הדיפלומטית עברה לדודו – הרי שבכל יתר התחומים החברתיים והציבוריים – הוא תפקד כראש המשפחה; המשיך להתגורר בבית עבו ההיסטורי שעבר לבעלותו והקפיד לקיים בקנאות את מסורת ל”ג בעומר המשפחתית: מדי שנה בשנה בערב החג יצאה מביתו למירון, ברוב עם והדר, התהלוכה החגיגית של ספר התורה.
תזמורת הכלייזמר המסורתית של סגל, בכיכר בית עבו, לפני קום המדינה.
מאביו ירש את כושר המנהיגות והרבה לעסוק בענייני ציבור, שלא על מנת לקבל פרס. כיהן כראב”ד של צפת, ותקופה ארוכה שימש חבר מועצת העיר (שהייתה מורכבת ברובה מנציגים מוסלמים, בהיות היהודים מיעוט מבוטל). כמנהג אבותיו שימש גם הוא כתובת נאמנה לבני דורו בעתות משבר ומצוקה, ולא פעם השליך נפשו מנגד, שעה שמדובר היה בהצלת חייהם של יהודים. חלק מאותן עלילות עדיין נשמעות כיום כאגדה. כך, לדוגמה, בשנת תרע”ב (1912) הצליח למלט ממוות בטוח, יהודי מאלכסנדריה, שנקלע באקראי לצפת ונחשד על ידי השלטונות בריגול.
ומעשה שהיה, כך היה:
בעקבות המפלה, שספגו במלחמתם נגד איטליה, היו התורכים שרויים בכל רחבי ממלכתם בפסיכוזה של מצוד אחר מרגלים. יהודי מאלכסנדריה, שהזדמן ללינת לילה באכסניה בצפת, פלט, כטוב לבו ביין, כמה משפטים בוטים בגנות שלטון העריצות של התורכים. עוד באותו לילה נעצר ונכלא. בעלת האכסניה מיהרה לדווח על כך למאיר עבו, ואף כי היה זה ליל חורף סוער, לא היסס לרגע ושם פעמיו אל בית הקאימקם – המושל.
וכך הוא מתאר ביומנו את האירוע:
“דפקתי בדלת ונכנסתי. ידידי קדמני ב’ברוך הבא’ ולא הסתיר את תימהונו, ‘מה ראיתי לבוא אליו בשעת לילה כה מאוחרת ובגשם שוטף?’ לאחר ששמע במה מדובר, החווירו פניו ויעץ לי למשוך ידי מכל העניין, פן יבולע לי ח”ו (חס וחלילה) ועוד יחשדו בי, שאני קשור עם מרגל…שבתי על עקביי נכלם ודואב על כי לא עלה בידי להושיע את היהודי המסכן ולא יכולתי לתת תנומה לעיני”.
בו בלילה עורך מאיר ניסיון נוסף: הפעם אצל ידידו האחר, מפקד המשטרה. לאחר הפצרות מרובות, ניאות הלה לאפשר לו להתראות ביחידות עם האסיר, וכאן חיכתה למאיר הפתעה, כפי שהוא רושם ביומנו: “הבטתי בפניו, והנה הוא נסים מזרחי, חברי ללימודים מ’תפארת ישראל’ בבירות, ובן להגביר המפורסם, יהודה מזרחי מאלכסנדריה”.
החל מסע מפרך להצלתו של הצעיר היהודי בן הטובים. לאחר השתדלויות מרובות מצליח מאיר לשחררו בערבות ולארחו בביתו. אולם כעבור שבוע מתקבלת פקודה להביאו לעכו, כדי להעמידו שם לדין צבאי, מה שפירושו היה באותם הימים: גזר דין מוות בתלייה.
כשנדמה היה שכלו כל הקצין וגורלו של האומלל נחרץ, נודע באקראי למאיר עבו, ש“המותצרף” (מושל הפלך) של עכו, פריד פאשה, הוא ממשפחת האמיר עבד אל קאדר מאלג’יר (שעמו היו למשפחת עבו קשרי ידידות היסטוריים). מיד שיגר מברק לאחד מקרוביו של האמיר: “אני נמצא בעכו ושרוי במצוקה עם הממשלה. אנא הרץ איגרת מדודך, האמיר, להמותצרף”.
התשובה לא איחרה לבוא :“נשלח מכתב מדודי – כרצונך ויותר. אם תמצא לנחוץ, הודיענו ואבוא בעצמי לעכו (אמיר טאהר)”.
כאילו במטה קסם השתנתה לפתע כל האווירה: מאיר עבו התקבל בכבוד אצל המותצרף, שנטל על עצמו לחקור אישית את הצעיר היהודי. תוך פחות מיממה יצא הצדק לאור והוברר, כמובן, שכל העניין אינו אלא עלילת שווא. הצעיר מאלכסנדריה שוחרר וחזר בשלום לחיק משפחתו, וכך הסתיים עוד סיפור הצלה מטעם משפחת עבו…
עניין חמור הרבה יותר היה ב-1915, במלחמת העולם הראשונה.
שנים עשר בחורים ממשפחות נכבדות בעיר נאסרו באשמת ניסיון לעבור את הגבול בגניבה ולצאת את הארץ, כדי להתנדב לצבא הצרפתי. כל השנים- עשר הואשמו בבגידה, והיו צפויים לעונש מוות. איש לא העז להתערב לטובתם, לבל ייחשב כמסייע לבוגדים. ושוב היה זה מאיר עבו, ששם את נפשו בכפו ויצא לירושלים לנסות ולחלצם. למשפחותיהם אמר:: “שימו יהבכם על השם יתברך, ואני, או שאחזור עם הבנים – או שאתלה יחד עמם”. הוא הגיע לבירה ביום ששי לאחר מסע מפרך על פרדות ומיד שם פעמיו אל בית הכלא. כשראו אותו הנידונים למוות, פרצו בקריאות רמות: “הנה בא אליהו הנביא ושיענו!”.
במשך כל יום השבת כיתת רגליו אל ראשי השלטון, הפעיל את כל כוח השפעתו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח לפדותם ולהחזירם בשלום אל משפחותיהם, שקידמו פניו בנשיקות, בחיבוקים ובשירי הודיה. והעיר צפת צהלה ושמחה.
לאחר פטירתו של מאיר עבו, סיפרה בתו, מרגלית: “בעוד אבא מוטל לפנינו, ומסביבו אומרים פסוקי תפילה – הגיעה לפתע אישה זקנה. כה כפופה הייתה, שנדמה היה, שהיא מתקדמת בזחילה… היא קרבה אל המת, חשפה את פניו, קירבה פיה אל אוזנו, וצעקה :‘מאיר יצחק…כשתגיע לפני כיסאו של הבורא, אל תשכח להזכיר, שאתה הצלת שנים עשר בחורים מתלייה, וביניהם את בני…’
ראו גם מאיר עבו באנציקלופדיה תדהר לתולדות חלוצי הישוב ובוניו, עמ 303