שושנת הירדן

ראשיתה של מושבת משמר הירדן אף היא קשורה במשפחת עבו ובכפר מירון שלרגלי הר הג’רמק.
מספר על כך א .עבר הדני, בספרו “משמר הירדן”:
“אדמת משמר הירדן הייתה שייכת לכפר מירון אשר לרגלי הר ג’רמק היפה וההיסטורי, וערביי כפר מירון היו יורדים בתחילת החורף עם בהמות וזרעים לחרוש את אדמתם הרחוקה, כשאר ערביי הכפרים שבהר, שהיו יורדים לחרוש בעמק. הם היו מתגוררים במערות הנמצאות עד היום בנקיקי הסלעים, וששרדו מימי הכנענים והיהודים. כיוון שגמרו את הזריעה, חזרו לכפרם, ובזמן הקציר ירדו שוב לאסוף את יבולם. סדר זה לא שרתה בו ברכה, והבדווים השכנים היו מציקים לפלחי ההר; בזמן העדרם היו עולים עם עדריהם על התבואה ומחבלים בה – ואין מי שיכהה בהם – ואם אדמת המישור כולה כך, אדמת משמר הירדן כל שכן – כי גם ה”מלאריה” הייתה עושה שמות בפלחים וקדחת שחור השתן הפילה בהם מתים רבים, כי לא היו יודעים לשמור על בריאותם באקלים זה. הם מכרו אפוא את הקרקע עם הזכויות לחכם יעקב חי עבו, איש צפת, ששימש בה קונסול צרפת…”

צפו ביוסף עבו עברון, דור חמישי למסורת, המספר על פועלו ההתיישבותי של הרב יעקב חי עבו, בקטע מתוך תוכנית הטלוויזיה ‘מדור לדור’, ששודרה בערב ל”ג בעומר 1988, באדיבות ארכיון הטלוויזיה הישראלית .

בספטמבר 1884 הגיע ארצה העולה היהודי הראשון מארה”ב, מרדכי לובובסקי, ששם לו למטרה, לרכוש חלקת קרקע ולהתיישב בה. הנוף הקדום והפראי בסביבת גשר בנות יעקב שבה מיד את לבו ובו במקום החליט להקים כאן את נחלת חלומותיו. לשם כך, רכש מהרב יעקב חי עבו אלפיים דונם משני צדי הדרך של הגשר ויקרא למקום, “שושנת הירדן”.
נראה שביקש להקים חוות בוקרים נוסח אמריקה, אולם לאחר שנתיים של ניסיונות כושלים נטש את רעיון ההתיישבות הפרטית והשתקע ביסוד המעלה. שנים אחדות לאחר מכן, בשנת תר”ן, הוא מוכר ליק”א את מרבית אדמותיו (כ-1800 דונם). העסקה מתבצעת ביוזמתו של דוד שוב (ממייסדי ראש פינה), שחילק את השטח ליחידות קטנות ויישב עליהן פועלים חקלאיים מצפת, מכאן ואילך נקרא המקום “משמר הירדן”.

משמר הירדן 1899, ויקיפדיה

נטישתה של שושנת הירדן ציערה מאוד את הרב יעקב חי עבו, שלא חסך מאמצים כדי לסייע ללובובסקי להחזיק מעמד בנחלתו. הוא מיאן להשלים עם שיממונו של המקום, שאמור היה לשמש יישוב יהודי פורח – ובמקום זאת הפך משכן לרועים הבדווים, שפלשו לשם עם עדריהם וכילו כל צמח באיבו. התערבותו של דוד שוב, וניסיונו לשקם מחדש את המושבה בעזרתה של יק”א, הושפעו,ללא ספק, מעמדתו של ידידו, הרב יעקב חי עבו.

שנים אחדות לאחר מכן, נפגע הרב יעקב חי עבו מתאונה, שממנה לא החלים. הוא נפטר בביתו בצפת ב-ג’ בטבת תר”ס 1900, והוא בן 58 שנה, בעיצומה של פעילותו הציבורית הברוכה. הוא הותיר אחריו שני בנים – מאיר ומשה – ובת, מסעודה.

בעוד הבן, מאיר, עתיד להמשיך בדרכו של אביו, הן בתחום הציבורי והן בשימורה ובטיפוחה של מסורת ל”ג בעומר – העדיף האח, משה, את הקריירה האישית; השתלם ברפואת שיניים, העתיק את מקום מגוריו לטבריה ועשה חיל במקצועו החדש. הוא נשא לאישה את שמחה, נערה מבנות המקום, והשניים הקימו משפחה עניפה. נולדו להם שלושה בנים – שמואל, ז’ק ועמנואל – וחמש בנות – ינטה, אמיליה, ליזה, יהודית ואסתר. משה האריך ימים עד גיל 97, נפטר בשיבה טובה ונטמן בטבריה. אשר לאחות, מסעודה – לאחר שנפרדה מאריה לייב לובובסקי, אבי בתה הבכורה, אדלינה, נישאה בשנית והביאה לעולם בן נוסף, עובדיה.

אבל כבד השתרר בעיר צפת ובכל מושבות הגליל. למעלה מעשרים שנה שימש הרב יעקב חי עבו כקונסול וכמנהיג העדה, הצטיין בתכונות נעלות ובכושר הנהגה ציבורית, והיה אהוב ומכובד על היהודים ועל יתר התושבים, הערבים והנוצרים.
מותו חתם פרק מפואר בתולדות ההתיישבות היהודית הטרום-ציונית בגליל. הוא ואביו (הרב שמואל) היו הנחשונים, שהניחו את היסודות להתנחלות היהודית בחבל ארץ זה, אולם עם פטירתם של שני ענקי הדור האלה לא הסתיימה תרומתה של משפחת עבו בגאולת הקרקעות ובמשימות לאומיות חשובות אחרות. זמן קצר לאחר מותו של יעקב, עתיד בנו, מאיר, למלא תפקיד מכריע בהצלחה של משמר הירדן, ממזימתו השרירותית של פקיד הברון, אשר ביקש לנשל את איכריה מעל אדמתם.

ראה גם : בית עבו והאמיר – מעריב, יצחק זיו-אב