מאיר המאירי, האיש שהאיר את צפת, הלך לעולמו

מאת: אלומה עבו עברון

צפת אבלה. אחד המאורות הגדולים שלה כבה בשבת האחרונה, ביום שבו צדיקים גמורים הולכים לעולמם, הסתלק מאיר המאירי, יקיר העיר, לוחם אמיץ בתש”ח, יו”ר עמותת וותיקי צפת, שומר הלפיד של סיפורי הגבורה וההוד, ממציא מותג “גבינה צפתית המאירי” במחלבה המשפחתית ואחד מאושיות העיר בכל מובן. המונים ליוו אותו ביום ב’ האחרון בסמטאות צפת למנוחת עולמים, במסע על אבני הדרך העתיקות שכל כך אהב.

רפאלה עבו עברון: ” השמים היו אמורים להיות קודרים ולהזיל דמעות גשם. אך יום הלוויתו של מאיר המאירי היה יום שרב לוהט, וזוהר השמש סינוור אותי ואת בן דודתי רפי, כשדהרנו מתל אביב לצפת לחלוק לו כבוד. חשבתי על האיש שהערכתי ואהבתי, על פניו הטובים, על צחוקו, על הבדיחות שלו מלאות שמחת החיים שעברו מיד לערבית עסיסית – (ג’ידי ואבויי …), על ראיון הוידאו חוצב הלהבות שנתן לי בעמדה שבע לקראת יום שחרור צפת, נזכרתי כמה חשוב היה לו לחבר אותנו – בני המשפחות הוותיקות לצפת של היום – כמה עמד על כך שיהיה רצף והמשכיות – והבנתי – יום הלוויתו חייב להיות מאיר כמוהו”.

“למרות ואולי אפילו בגלל הנסיבות העצובות, שרתה רוח צפת על מאות בני האדם שהגיעו למקום ללוות את אחד מאחרוני דור משחררי צפת”, מתאר רפי פינקלשטיין את תחושתו במסע ההלוויה. “כיליד העיר וכבן הדור הששי למשפחת עבו, כוחותיי מתחזקים כשאני עולה לצפת. המראות, הקולות והמילים היו מוכרים לי, והבהירו לי פעם נוספת, שלצפת אני שייך. זוהי תבנית נוף חיי”.

במדורי החדשות הכתובות והדיגיטליות התחרו במציאת התואר ההולם ביותר לאיש שלא ניתן למצוא לו תואר אחד – “הלב הפועם של צפת”, “האיש והאגדה”, אושיית העיר”,  ו”איש של אור” כפי שכינה אותו ראש העיר, שוקי אוחנה, בדברי ההספד. ואכן, מאיר האיר את העיר באור יקרות. אם תרצו – בזוהר שלא נמצא רק בספר הזוהר, ותקצר היריעה מלתאר. הנה מקצת ממנה –

“מאיר התרגש מכל אבן בצפת וחזר ואמר ‘אבן מקיר תזעק!’, כשנלחם על שימור העיר צפת”, ספד לו  שלמה חדד, ממלא מקום ראש העיר. החרה החזיק אחריו אבי כהן בהספד המרגש בקבוצת הפייסבוק “צפתניקים” : “היה נוהג לנשק את האבנים של העיר הקדושה, ואומר – על האבנים האלה התהלכו הארי הקדוש וגוריו, רבי יוסף קארו וכל גדולי העולם שצעדו כאן בצפת!”.

ואם מדברים על הארי, יהודית עבו-עברון נזכרת שבעלה, יוסף ז”ל, מוביל תהלוכת ספר התורה מבית עבו במשך יובל שנים, נהג לכנות את מאיר “הארי שבחבורה”, כשהוא מעלה על נס את מאבקו המתמיד לשימור העיר העתיקה ולניהול עמותת בני צפת. “לא נשכח איך התגייס למאבק לשימור בית אונגר, תל הזיכרון למשפחה שלמה שנרצחה ברובע העתיק בפרעות, שעמד בפני הריסה!”, מספרת יהודית בהתרגשות, “כמה נלחם על שימור הזיכרון של עולי הגרדום הקדושים והדרך לקברם”.

היא מוסיפה ומספרת על פועלו כיו”ר העמותה של בני צפת : “כל יום עצמאות דאג לארגן יום זיכרון מיוחד לכבוד יום שחרור צפת – ובו לוחמים מספרים על הקרבות שבהם השתתפו. הוא ארגן ושלח הזמנות לכל בני צפת באשר הם – גם אם עזבו כבר את העיר – והיה חשוב לו שהדור הצעיר יקשיב לסיפורים, ויעבור בעמדות הלחימה בעיר, ילמד ויזכור…”

מאיר עצמו לחם באומץ לב בעמדה 7, כפי שתיאר זאת שוקי אוחנה בדברי ההספד שלו – “סירב לזוז מהעמדה, וכשאזלו הכדורים, היכה בערבים בעזרת מוט ברזל”.”לא נזוז מפה!”, זעק בצטטו את האדמור מאבריטש. משפט זה היה נר לרגליו ולא בכדי. כגבאי בית הכנסת אבריטש של האדמור אברהם דב מאבריטש, ידע מאיר היטב מתי נטבע משפט זה לראשונה בצפת. היה זה בזמן הרעש הגדול בשנת 1837 . האדמור שחזה את רעידת האדמה הזו, וצפה ברובע העתיק שנהרס כמעט לגמרי (למעט בית עבו שנותר על תלו, ויש אומרים בעזרת זכות אבות), טבע את המשפט האלמותי “לא נזוז מצפת!”. ובמשפט זה החזיק מאיר המאירי כדגל עד יומו האחרון.

לא היה תחום בעיר שמאיר לא היה מעורב בו ונלחם על שיפור מתמיד בו. כל ראש עיר ידע שמאיר לא ישתוק לו, וידרוש….הכול למען צפת! יהודית עבו-עברון אף זוכרת את דרישתו הידועה לאסוף את כל השטחים הריקים בצפת שאיש אינו יודע למי הם שייכים, ולהקצות אותם לבני צפת הצעירים, כדי שמי מהם שעזב, ש”יעשה עליה” ו”שבו בנים לגבולם” – לעירם צפת.

גם לתהלוכת ספר התורה היוצאת מבית עבו כל ערב ל”ג בעומר זה 186 שנה, היה למאיר קשר עמוק. עזר לחלק את ההזמנות לצפתיים ודרבן אותם להגיע לטקס ולתהלוכת הריקודים שלאחריה ברחובות העיר. מהטקס לא נעדר לעולם…למעט השנה, כשהיה מאושפז בבית החולים בתחילת ההידרדרות הבריאותית שלו.

כמה מרגש הסיפור שסיפר יצחק ורד  מוביל הריקודים הוותיק של התהלוכה, בהספדו על המאירי: “מאיר היה בלי הכרה ביום חמישי, כשספר התורה של משפחת עבו חזר ממירון כמנהגו מדי שנה, להיות מאוחסן בבית הכנסת של רבי יוסף בנאה. החלטנו לעבור דרך ביתו של מאיר עם הספר ולהתפלל לרפואתו. האמנו בעוצמת הספר העתיק. הגענו לביתו של מאיר. ברגע שהגענו עם הספר, פקח מאיר את עיניו! כאילו אמר תודה! ואז עצם אותן שוב…”.

יומיים לאחר מכן מאיר המאירי, “מאבני היסור של עירנו”, עצם את עיניו לנצח והותיר לא רק משפחה אבלה שעמוד התווך שלה נגדע, אלא עיר שלמה, המומה, שמאור גדול שלה כבה.

אך לא פועלו! זה ימשיך להאיר לעד.

יהי זכרו ברוך!

פורסם גם בליכודניק