הרב רפאל עבו ז”ל

לשמואל עבו, אבי שושלת המשפחה בארץ, היו שלושה בנים: אברהם, יצחק ויעקב.
שניים מניניו נקראו בשם: רפאל.
האחד, נכדו של יעקב ובנו של מאיר, מממשיכי מסורת ל”ג בעומר (ראה ההגדה לבית עבו – הדור הרביעי);
השני, נכדו של אברהם, נולד בשנת תרע”ג לאביו, יהודה, והיה מגדולי אנשי התורה בארץ,
רב ראשי ואב בית הדין הרבני בגדולה שבערי ישראל, תל אביב, וחבר בית הדין הגדול.
הרב רפאל עבו נפטר ב- 1982, בערב ל”ג בעומר, בעודו מכין עצמו לצאת לצפת, ליטול חלק בחגיגות המסורתיות של הוצאת ספר התורה מבית עבו למירון, והוא בן שבעים שנה.

1972, הרב רפאל עבו אוחז בספר התורה,
לצדו יוסף בן רפאל עבו דור חמישי לממשיכי המסורת.

קווים לדמותו של הרב רפאל מפי חתנו, הרב מרדכי מזרחי ז”ל – רבה של שכונת רמת ישראל ובצרון וחבר הרבנות הראשית בתל אביב-יפו – נפטר בשנת 2000.

מורי ורבי וחותני, הרב הגאון והצדיק של שושלת היוחסין, רבי רפאל עבו זצ”ל, חבר בית הדין הגדול ומייסד ישיבות ות”ת “אוצר התורה” במרוקו, נתברך, בין היתר, במידת ה ע נ ו ו ה, המידה הגדולה, שהתורה משבחת בה את משה רבנו מכל מעלותיו הגדולות שהיו לו:
“והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה (פרשת בהעלותך)”.
ולא מקרה הוא, שהצדיק המנוח נולד ביום ז’ באדר, יום שנולד בו משה רבנו ע”ה, לכן, נהג כל חייו כאיש מן השורה, בלי רגש עליונות והתנשאות על הזולת והסביר פניו לכל אדם. גדלותו בתורה ויראת שמים הגדולה שהייתה בו, היו לשם דבר, והתורה שלמד, לא שמר לעצמו, אלא עשה כל מאמץ להקנותה לאחרים ולזכות בה את הרבים ואת התלמידים הצעירים שחינך בת”ת ובישיבה בטבריה ובמהלך שליחותו במרוקו.
ואכן, עמלו נשא פרי, ורבים מבין אלפי תלמידיו נשלחו לא”י, ומהם יצאו רבנים, דיינים, ראשי ישיבות, ראשי כוללים ועוד.
במשך שנות כהונתו כדיין, ראב”ד וחבר בית הדין הגדול, נהג בגמר יום עבודתו להורות שיעורי תורה בבית הכנסת “מקור חיים” שליד ביתו בנחלת גנים ברמת גן. הוא המשיך בכך בכל שלושים ושלוש שנות מגוריו ברמת גן – עד ליום פטירתו.
וביום פטירתו – למרות היותו שרוי בתענית, שהיה מתענה מפעם לפעם, מסר את שיעורו הקבוע אחרי תפילת מנחה; בתום השיעור אמר קדיש דרבנן, והתחילו להתפלל תפילת ערבית. בסיום קריאת “שמע”, כשהש”ץ מחכה לסיום, “ה’ אלוהיכם אמת”, יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה, בו ביום, שבו אמור היה לנסוע לצפת, להשתתף בתהלוכת ספר התורה היוצאת מבית משפחת עבו למירון, ליד ציון מצבת קבר הרשב”י זיע”א – מסורת הנשמרת על ידי המשפחה כמעט מאתיים שנה.
מדי שנה נוהג היה להצטרף לתהלוכה, מאז שהכיר את עצמו. ועוד מסורת חידש קרוב ל-25 שנים – עלייה למירון בערב יום הכיפורים, להתפלל שם ליד ציון התנא האלוקי רשב”י ורבי אלעזר בנו זיע”א. ובירושלים יסד כולל אברכים,”אור רפאל“.
צנוע מאוד היה האיש, והתקיים בו הפסוק, “במקום שאתה מוצא ענוותנותו, שם אתה מוצא גדלותו!”
מעודו לא התגאה ולא התנשא על שום אדם, מעולם לא ביקש כבוד. להפך, התרחק מהכבוד, והכבוד דווקא רדף אחריו. כל שהכירו, ידע להוקירו על מידותיו התרומיות וצניעותו. ביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם נצרך.
וכשבא בקשרי שידוכין עם כלתו, אשת נעוריו, הרבנית מרגלית עבו ע”ה – שהיא בעצמה הייתה בת גדולים (בתו של הרב מרדכי אוחנה זצ”ל ונכדתו של הרב הגאון, רבי רפאל אוחנה זצ”ל) – התנה עמה שני תנאים:
התנאי הראשון, שתרשה לו שכל עתותיו הפנויות יהיו מוקדשות לתורה, ללמוד וללמד;
והתנאי השני, הכנסת אורחים – שביתם יהיה פתוח לרווחה בפני כל נזקק.
ואכן, ביתם היה פתוח לרווחה בפני כל נזקק. כולו שפע חסד ואהבת ישראל, ללא גבול, וכל זה נבע ממעיינות התורה שמהם גמא ללא הפוגה. יום ולילה אור דלק בקרבו, אש שלהבת, שהציתה את הלבבות, ונשמתו הגדולה ערגה להרבות חיילים לאורייתא. במשך כל ימי כהונתו כדיין, לא נהנה אפילו באצבע קטנה.
כפי שרבנו הקדוש אמר בשעת פטירתו, כך אפשר לומר על רבנו זצ”ל, שלכל הפונים אליו לעזור להם, סייע להם לשם שמים ולא לשום מטרה אחרת. בתקופת כהונתו כראב”ד בחיפה ובת”א-יפו, וכן כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים – הרים את כבוד הרבנות בישראל, שדן דין אמת לאמתו, ביושר ובמסירות נפש מפליאה, ולא בכדי משפחתו ע ‘ב ‘ו’ נוטריקון (עשויים באמת וישר), כי כל המשפחה במשך ארבעה דורות של רבנים מאב לבן, כולם התנהגו באמת וביושר.
והוא הדור הרביעי בארץ, ומשחר נעוריו התחנך על ברכי התורה ויראת שמים.
לא עבר עליו לילה מבלי לקום לתיקון חצות ולהתאבל על חורבן בית מקדשנו, בית תפארתנו, וכל מצווה ומצווה שקיים, קיים בהתרגשות גדולה, עד שהיה מבטא זאת בפיו ואומר: “הריני בא לקיים מצווה פלונית בבחינת, וכל עצמותי תאמרנה ה’ מי כמוך“.
זכה ובחייו קראו לו מוקיריו ומעריציו בעת שהותו במרוקו – “המלאך רפאל“, וגם בפטירתו זכה להסתלק כמלאך, בלי אכילה ושתייה. כי כל חייו היה מסתפק במועט, תמיד חיפש את הנפש, את הרוחניות, ואילו את החומר חשב כאין וכאפס. ומעלות אלה שיוו לו שם טוב והערכה רבה בפי כול. מספר שנים שימש כמנהל הת”ת לעדת הספרדים בטבריה, ואני, הצעיר, זכיתי להיות תלמידו, ואח”כ נתמנה לראש ישיבת “אור החיים” בטבריה. הוא גם ייסד תנועת נוער דתית בעיר, ומבין מאות התלמידים שחינך – חלק גדול מהם משמשים כיום כרבנים, חזנים ומורים בארץ ובחו”ל. בשנת תש”ז יצא למרוקו בשליחות ראשי מוסדות “אוצר התורה” בארץ ובארה”ב להמשיך לייסד שם ישיבות ות”תים ולחזק את הקיימים. גם שליחות זו מילא בהצלחה וייסד רשת גדולה של ישיבות במקומות נידחים, שלא ניתן היה להגיע עדיהם אלא ברכיבה על גבי חמורים… עם שובו ארצה בשנת תש”י, נתמנה לדיין בבית דינו של הרב הגאון רבי שמואל יפה זצ”ל, שלפני פטירתו אמר לבני ביתו,ש”הרב עבו מתאים למלאות מקומו כראב”ד.”
בשנת תשי”ח נתמנה לראב”ד בחיפה ולאחר מכן, מילא תפקיד זה בת”א-יפו. שנתיים לפני פטירתו נתמנה לחבר בית הדין הגדול. נודע בתבונתו הרבה, באורך רוחו ובסבלנותו להאזין לכל אדם במצוקה. נמנה על האישים הבולטים של היהדות הספרדית-מזרחית ורבים השכימו לפתחו, לעצה ולתושייה.
היה אהוד על כל העדות ויצאו לו מוניטין כמומחה בה”א הידיעה בענייני גטין, ורבים מהדיינים נועצו בו לפני מתן החלטתם בנושא זה.
הוכיח בקיאות רבה בסתרי תורה והשכיל להוציא לאור כל סבך בדיני אישות וכדומה.
נמנה בין ועדת הרבנים הבוחנים את הדיינים, כדי לקבל כושר.

כך חי ופעל בתוכנו אותו גאון וצדיק, סניגור של עם ישראל, איש הלב והמוח, אשר כל ימיו העביר בדרכי נועם וחסד, בבחינת “עולם חסד יבנה”; הסתפק במועט, שקד על לימוד התורה והטיף לאהבת ישראל והבריות. דמות נפלאה קורנת ומקרינה ומאירה את הדרכים במחשכי התקופה.
הוי, מי ייתן לנו תמורתו!