הרצאה – הקונגרס העולמי למדעי היהדות ירושלים תשס “א

בס”ד

צרפת בגליל במאה ה-י”ט – משפחת עבו
על פי הארכיון הקונסולרי במשרד החוץ הצרפתי
(התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו
ארכיון ננט Nantes – צרפת)

מאמר זה התפרסם גם בקתדרה 108, הוצאת יד בן צבי, תמוז תשס”ג

---

מבוא

החסות הקונסולרית הצרפתית בגליל
א. הלכה למעשה
ב. המיעוטים בגליל
ג. יחסי גומלין בין נציגים קונסולריים ודיפלומטיים
ד. שאלות משפטיות
ה. יחסי גומלין בין שלטונות עותומניים וצרפתיים

המפעל ההתיישבותי של הסוכנים הקונסולריים עבו
א. מבוא
ב. מירון
ג. ראש פינה
ד. יסוד המעלה
ה. משמר הירדן
עבדול קאדר מנהיג המרד האלגיראי
הסוכנים הקונסולריים הצרפתיים בגליל סיכום ומסקנות
תמצית המאמר באנגלית
תמצית המאמר בעברית

מבוא

שמה של משפחת עבו נקשר בעבותות לתולדות הישוב היהודי בגליל במאה הי”ט ולתולדות המעצמה הצרפתית בגליל בהקשרה הקונסולרי. שלושה דורות ניהלו סוכנות קונסולרית של צרפת בגליל, בצפת וטבריה : הרבנים שמואל עבו, יעקב חי עבו ומאיר עבו.
הרב שמואל עבו בייסדו את ה”שושלת” האמורה, בשנת 1817, ייסד גם טיפוס חדש של מנהיגות המשלבת אפיקי פעילות ציבורית רבגוניים (ייתכן שהוא החזיר עטרה ליושנה) : כנשיא כוללות הספרדים בצפת ורבה הראשי, כסוכן קונסולרי צרפתי המקדם את החסות הקונסולרית הצרפתית ברחבי הגליל וכגואל קרקעות רב פעלים, המכלכל צעדיו בין המיעוטים השונים השוכנים בצפון ארץ ישראל תחת השלטון העותמני.

הרב שמואל עבו נולד באלגיר בשנת 1789, לאביו אברהם, מוסמך לרבנות, סוחר גדול שעסק בייצוא תוצרת ארצו לארצות חוץ. בשנת 1817 הוא עלה ארצה עם הוריו ומשפחתו והתיישב בצפת. לאחר מספר שנים אחדות נסע להודו וקיבל מידי דוד ששון, הנמנה על משפחת ששון, ה”רוטשילדים” של המזרח, את המונופול למסחר בצבע הבגדים אינדיגו (“ניל” – “אנילין”) בארץ ישראל ובסביבתה. משפחת עבו רכשה את יבול האינדיגו, שגדל בצפון בקעת הירדן, וייצאה אותו לצרפת דרך נמלי עכו וצידון. לקשר זה עם משפחת ששוןתהיה השפעה על קשרי הגומלין בין רבני צפת, לרבות הרב שמואל עבו ובנו הרב השד”ר אברהם חיים עבו, לבין קהילת “בני ישראל” בהודו, מצד אחד וקשרי גומלין תרבותיים ומחקריים על אודות הקהילה היהודית האלג’יראית וחכמיה. הרב שמואל עבו נפטר בצפת ב-1878.
הרב יעקב חי עבו נולד בצפת בשנת 1842. הוא למד בתלמוד תורה ובישיבה בצפת, בה הוסמך לרבנות. הוא נשא לאשה את מלכה, בת הרב יצחק כהן מליוורפול. הרב יעקב חי עבו היה ממשיכו המובהק של אביו בכל מגוון הפעילויות, בכהונת הרבנות ובייחוד בשדה גאולת הקרקעות והחסות הקונסולרית. הוא נפטר ב-1900 והוא בן 58 שנים. הוא הותיר אחריו שני בנים, מאיר ומשה ובת, מסעודה.
הרב מאיר עבו נולד בצפת בא תשרי 1870. הוא למד בחדר בצפת ולאחר מכן במוסד החינוכי “תפארת ישראל” בבירות, בהנהלת החכם זכי כהן. בהשתדלות הקולונל מיכאל גולדסמית, שהיה ידיד משפחת אמו באנגליה, התקבל מאיר לבית הספר הצבאי “פוליטכניק סקול” באנגליה. כשחזר לצפת עבד כמזכיר הקונסוליה הצרפתית בראשות אביו. כשנפטר הרב יעקב חי עבו אמור היה בנו, מאיר, להתמנות במקומו לקונסול אולם דודו, יצחק מרדכי עבו, הסב את המינוי הקונסולרי אליו. אולם, אף כי המשרה הדיפלומטית עברה לדודו, הרי שבכל התחומים האחרים תיפקד מאיר עבו כראש המשפחה. הוא המשיך להתגורר בבית ההיסטורי של המשפחה, תוך שהוא מכהן כאב בית הדין של צפת, ולימים כחבר מועצת העיר. הרב מאיר עבו נפטר בצפת ב-1947.

מסורות שונות קשורות במינויים הקונסולריים של משפחת עבו : יש אומרים כי הרב שמואל עבו נתמנה לתפקיד זה בהשתדלותו של משה מונטיפיורי לאחר ביקורו הראשון בארץ ישראל ב-1827, זאת לאחר שיהודי טבריה וצפת התלוננו בפניו על שרירות לב השלטונות העותמניים ועל היחס העויין של הסוכן הקונסולרי הצרפתי בחיפה; לעומתם, יש אומרים שמינויו נבע מהשתדלותה של המנהיגות הקהילה היהודית באלגיר, עיר מולדתו, שסברו כי מינוי שכזה יוכל להיות לתועלת רבה ליהודים האלגיראים, בעלי הנתינות הצרפתית, בגליל. כך, על פי אותה גירסה, ניתנה לו האפשרות החוקית להגן על יהודי צפת וטבריה, בשמה של צרפת. בתפקיד זה נלווה אל משה מונטיפיורי במסעו לדמשק בשל עלילת דמשק הנודעת. הארכיון הקונסולרי של הסוכנים הקונסולריים הצרפתיים עבו בצפת וטבריה, המצוי בארכיון ננט (Nantes) לא מאשר את המסורות האלה. על פי אותו ארכיון רק בשנת 1874, נתמנה הרב שמואל עבו לסוכן קונסולרי צרפתי בצפת – היה הוא בשנה זו אדם בהחלט לא צעיר, שבע פעילות רבנית וציבורית שבלי ספק השפיעה על מקבלי ההחלטה הצרפתיים למנותו למשרה רמה זו. שהרי מינוי זה לא היה אלא המשך טבעי למפעל חייו הציבורי בצפת. הוא מניח בכך יסוד לפעילות קונסולרית של מעצמה זרה בצפון ארץ ישראל למשך כחצי מאה, בקרב אוכלוסיה יהודית. הארכיון מדבר על נסיונות ראשונים בשנת 1869 וב-1873 למנות סגן קונסול צרפתי בצפת וטבריה אלא שלא עלו יפה אולם הגבירו הם את המודעות לחשיבות תפקיד שכזה לטובת “המושבה האלגיראית-צרפתית” בערים אלו; מכשולים עמדו בדרך למינויו : אזרחותו העותמנית והיותו יהודי ורב. אולם משנתוודעה הקונסוליה הצרפתית בבירות לחשיבות היחסית של הריכוז היישובי של יהודים ומוסלמים אלגיראים בגליל, חשה בחיוניותה של סוכנות קונסולרית צרפתית באזור זה. הקונסוליה הצרפתית השתכנעה לבסוף כי הרב שמואל עבו הוא המועמד היותר ראוי מכמה בחינות: היותו מקובל על הנתינים הצרפתיים, המוסלמים והיהודים גם יחד, מעמדו הכלכלי הרם ולבסוף דבר קיומם של סוכנים קונסולריים אירופאיים שגם הם יהודים. וכאמור ב-9 לפברואר 1874 מונה רשמית הרב שמואל עבו כ”סגן קונסול” צרפת בגליל [כך כתוב!], מינוי שהוכר רשמית על ידי פירמאן השלטונות העותמניים.
לצערנו ארכיון זה אינו מנדב מידע רב על פועלו הקונסולרי של הרב שמואל עבו. לעומת זאת המידע על אודות בנו הרב יעקב חי עבו משופע בפרטים. חילופי הגברי, המהירים בין האב שמואל עבו שנפטר באוקטובר 1878 לבין בנו יעקב חי עבו בינואר 1879, מוסברים על ידי משרד החוץ הצרפתי, בפריס, בשל החשיבות הרבה “בשמירה על האינטרסים של המושבה האלגיראית רבת האוכלוסין, בצפת ובטבריה”.

הפעילות הקונסולרית הצרפתית, נסובה בדרך כלל סביב שאלת החסות. אולם שאלה זו, שהיתה ממילא מאוד רגישה בגליל, מסיבות שיובנו בהמשך, שופכת אור על סוגיות ייחודיות הקשורות לאוכלוסיה היהודית מצד אחד ולשלטונות העותמניים והצרפתיים כאחד: מערכת יחסי הגומלין בין היהודים ובני המיעוטים האחרים בצפון הארץ; מערכת היחסים עם הנציגים הקונסולריים והדיפלומטיים האירופאים האחרים באזור; שאלת ההתיישבות היהודית ובטחונה וסוגיית רכישת הקרקעות; שאלות משפטיות הנובעות מההתנגשות שבין המערכות המשפטיות העותמנית, הצרפתית, והעברית; שאלת שיגורם של שד”רים לתפוצות ישראל לטובת קהילת צפת; מערכת הקשרים עם השלטונות הצרפתיים והעותמניים; עריכת מפקדים; ולבסוף סוגיות הקשורות בחפירות ארכיאולוגיות בצפון הארץ – בכל אלה דן הארכיון הקונסולרי הכולל את התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו.
לאחר הכיבוש המצרי (1840) ראתה לנכון האימפריה העותמנית לחלק את ארץ ישראל חלוקה מנהלית חדשה. העותמנים ראו צורך לבצר את שלטונם בארץ ישראל ובתוך כך להעניק למחוז ירושלים מעמד מיוחד המקושר במישרין לקושטא. הדבר תרם תרומה נכבדה לעלייתה של ירושלים למעמד העיר הראשית בארץ ישראל. מחוז (“סנגק” או “מותצריפליך”) ירושלים כלל בין השאר את יפו, עזה וחלק גדול של הנגב והתפרס עד אזור קיסריה בצפון וגבול מצרים בדרום.
לעומת זאת ירד מאוד מעמדה של עכו, ממרכז פלך (“וילאית”) הפכה עתה למחוז (“סנגק”), השייך לפלך (“וילאית”) בירות; מחוז (“סנגק”) שלישי אשר נוסד ב-1858 היה שכם, שקודם לכן ניספחה לירושלים. מחוזות (“סנגקים”) שכם ועכו עתה היו שייכים לפלך (“וילאית”) בירות. עצם פיצולה של הארץ לכמה מחוזות התלויים במרכזים שונים ונפרדים העיד אף הוא על רצונם של העותמנים להדק שליטתם באזורים השונים ולמנוע את ליכודם ליחידה אחת. חלוקה זו אף משפיעה על מיקומן של הנציגויות הקונסולריות. כמו כן היא משפיעה על התפרוסת היישובית של בני החסות הקונסולרית, אשר מטבע הדברים מעוניינים הם, בסמיכות נציגות קונסולרית בכירה (בירות במקרה שלנו), או לפחות סוכנות קונסולרית.
זה מסביר מדוע רוב יהודי אלגיריה התיישבו בגליל (צפת וטבריה) בתקופה הנידונה שכן הגליל היה כפוף לקונסול הצרפתי בבירות. זה גם מסביר את דבר הימצאותו של המידע הרב ביותר על הגליל ועל תושביו ממוצא אלגיראי (מוסלמים הנמנים בעיקר על נאמניו של עבדל קאדר, שהתיישבו בכמה כפרים מסביב להר תבור, ויהודים). הקונסוליה הצרפתית בירושלים נוסדה רק ב-1843. יהודים אלגיראים התיישבו גם בירושלים אולם בין השנים 1817-1843 נטו להתיישב בגליל ובכך הקימו את המושבה האלגיראית הגדולה בארץ. החלוקה המנהלית העותמנית שהפרידה בין המחוז הצפוני לבין המחוז ירושלים שהיה מחוז מנהלי נפרד ובו פעלו רוב הקונסוליות משנות הארבעים של המאה הי”ט, עוררה בעיות על רקע מנהלי. עד למינוי סגן הקונסול שמואל עבו הקונסולים הקרובים לצפת וטבריה, המשנה לקונסול הצרפתי בחיפה והסוכן הקונסולרי בעכו, הגנו על בטחונם ושלומם של יהודי הגליל. על רקע זה מתבררת חשיבות מינויים של הסוכנים הקונסלריים עבו (ועמיתיהם) בגליל, שמעתה הטיפול בבני החסות הצרפתיים בו, יהא בלתי אמצעי.
הזיקה של ההתיישבות האלגיראית לנציגות הקונסולרית הצרפתית בגליל מובילה אותנו לסבך אליו נקלעה הדיפלומטיה הצרפתית ונותנת לנו מענה על השאלה מדוע צרפת לא נסחפה לתחרות הבין מעצמתית על גיוס בעלי חסות קונסולרית אירופאית. צרפת התלבטה באשר למהגרים ממוצא אלגיראי שהשתקעו במזרח: האם עקב הכיבוש הצרפתי יהנו הם מחסות צרפתית או שמא יהיו הם כפופים לריבונותו של הריבון הישן, האימפריה העותמנית?. הלבטים נעו בין הרצון של צרפת להיפטר מהלאומנים האלגיראים שפנו מזרחה לאחר ששירתו בנאמנות את גדול המורדים האלגיראים עבדל קאדר, מצד אחד, לבין הרצון לא לאבד את אהדת אלה מבני החסות שהחליטו לשמור על קשר עם אלגיריה, מצד שני. מתוך כך הקפיד המינהל הצרפתי למנוע כי ייעשה שימוש כוזב, במוצא האלגיראי. ועל כן המדיניות הצרפתית סבלה מעירפול וחוסר עקביות מרצון.

I . החסות הקונסולרית הצרפתית בגליל

א. הלכה למעשה

לחוס תחת כנפי החסות הצרפתית בארץ ישראל של המאה הי”ט, משמעותו הגנה מפני שרירות לב המערכת המשפטית העותמנית-מוסלמית, קבלת בטחון אישי ומניעת מיסוי מוגזם. את החסות הצרפתית אפשר היה לשלול ממי שזכה בה. החסות הקונסולרית הוענקה לנתינים צרפתיים באורח בלתי מחייב מצדה של צרפת. צרפת יכלה שוב ושוב לשקול מחדש את נוהלי החסות בהתאם לאינטרסים שלה.
ואכן בהמשך לכך הוחלט לשלול את הנתינות הצרפתית מכל אלה שנעדרו מאלגיריה במשך שלש שנים רצופות שהיו בחזקת עוזבים לצמיתות (1855); צרפת שמרה לעצמה הזכות להטיל סנקציות על בני חסות שלא הקפידו על הנהלים האדמיניסטרטיביים הקשורים לחסות עד כדי ביטולה; עקב ה-Senatus Consulte 1865, לפיו יכלו היהודים האלגיראים לקבל, על פי מפתח אישי, אזרחות צרפתית, בתנאים מסוימים, במיוחד תוך ויתור על המעמד האישי, היה חייב כל יהודי אלגיראי שהתגורר מחוץ לארצו להירשם בקונסוליה שבמקום מגוריו ולהתייצב בה מדי שנה בשנה. כך שחודשה איפוא החסות הצרפתית; צו קרמיה (1870), שהעניק אזרחות צרפתית ליהודי אלגיריה, באורח קולקטיבי, אך חיזק את דבר תוקף החסות הצרפתית וכעת כבר לא דובר שוב על ביטולה. אולם היהודים האלגיראים בארץ ישראל לא תמיד הוכרו כאזרחים צרפתיים ללא סייג, כפי שהדבר היה על אדמת אלגיריה, והעדיפו הם את הסטטוס הזה שכן החסות הצרפתית לבדה העניקה ביטחון והגנה של צרפת מבלי לוותר על המעמד האישי, דבר שאיפשר ליהודים להנות משני העולמות – זכויות קונסולריות מצד אחד תוך שמירה על אורח חיים יהודי על פי ההלכה, ללא סייג, מצד שני. יש לציין כי בד בבד ניתמעטה העליה מאלגיריה החל מ1870- ואילך בשל הכירסום שחל בזיקה לארץ ישראל בעקבות האמנציפציה. וכך עד 1914, על פי מדיניות התנזימט והקפיטולציות, החסות הצרפתית תחול על יהודים, נוצרים ומוסלמים מאלגיריה בארץ ישראל והללו יהיו זכאים לה אולם בלי מחוייבות סוחפת של צרפת, תוך דיון עינייני ואישי על כל מקרה ומקרה לגופו.
יצויין כי בדרך הטבע, צפת וטבריה היוו מוקד של בני החסות היהודיים והמוסלמיים, בטיפול הסוכנות הקונסולרית הצרפתית המנוהלת בידי משפחת עבו. במקביל פעלההסוכנות הקונסולרית הצרפתית בחיפה, שטיפלה יותר בבני החסות הצרפתיים הנוצריים.
בהמשך למדיניות הניפוי של בני החסות המוסלמיים שנקטה צרפת בגליל, הרב יעקב חי עבו, תוך כדי עריכת מפקד תושבי צפת בעלי חסות צרפתית, מתנה הוא את המשך חסותם אם לא ימולאו כנדרש הדברים הטעונים תיקון; הרב יעקב חי עבו בהתאם לאותה מדיניות פונה לקונסול הכללי בבירות ומעדכנו ביחס לשאלות החסות, תוך שהוא מנפה מרשימת בני החסות הצרפתים האלגיראים המוסלמיים בגליל, באמתלה, שאינם מקפידים למלא את חובותיהם האזרחיות כלפי סוכנות קונסולרית זו.
יתר על כן, מעטה של חשדנות הוסיף להתקיים ביחס לנתינים המוסלמיים ונזקק עבו לא פעם להנחיות פרטניות כדי שלא תיפגע מדיניות זו; בד בבד הוא מבקש הנחיות הקונסוליה בבירות ביחס לשלטונות העותמניים שבקשו מצדם, להאט ולשבש את תהליך הענקת החסות האירופאית בכלל והצרפתית בפרט.
ב-22 בנובמבר 1896 נידרש הסוכן הקונסולרי יעקב חי עבו לפרשיית שני רוכבי פרדות, שפרדותיהם הוחרמו על ידי השלטונות. פונה הוא לקונסול הכללי בבירות כדי לבוא לקראתם, על שום שזו פרנסתם. פרשיה זו, בנאלית ככל שתהיה, מאיירת את הירידה לפרטים שאיפיינה את פעילותו ואת שימת הלב לאדם הפשוט ובן החסות הצרפתית, באשר הוא.
הרב יעקב חי עבו פעל בנמרצות ואף בתקיפות למען החסות הצרפתית אפילו תוך סיכון אישי ומשפחתי.
המדיניות הצרפתית בהחלט ראתה בחיוב את הענקת החסות הצרפתית ליהודים האלגיראים, אולם דומה כי הרשויות הצרפתיות הקפידו ביתר שאת בראשית המאה ה-20 גם כלפי היהודים – הן כדי לא להצטייר כנוקטת מדיניות מפלה, והן בשל נסיונותיהם של יהודים צפון אפריקאים, שאינם אלגיראים, לקבל את החסות הצרפתית.

ב. המיעוטים בגליל

הגליל היה מאופיין ביישובם של מיעוטים רבים במאה הי”ט (מוסלמים, נוצרים, צרקסים, בדווים ודרוזים). יותר מכל חבל ארץ אחר שימש הגליל אבן שואבת לקבוצות דתיות ואתניות שונות. הסביבה ההררית, כמו גם הריחוק ממוקדי השלטון, הפכו אותו למקלט נוח לקבוצות קטנות שהיו מאוימות על ידי הרוב העוין.
הארכיון הקונסולרי שלפנינו, שופך אור גם על מערכת היחסים של אותם מיעוטים עם היהודים, על רקע השלטון העותמני.
הרב יעקב חי עבו, במכתביו לקונסול הכללי בבירות בחודשים אוקטובר-נובמבר 1895 מתייחס למתיחות השוררת בין הדרוזים בחורן לבין המתואלים (Matawles – מוסלמים שיעים החיים בגליל הלבנוני ובגליל העליון בהונין-מרגליות ונבי יושע), שהיו ידועים בעוינותם למיעוטים אחרים. תפקידו של הסוכן הקונסולרי הצרפתי חייב אותו לדווח על אודות המתרחש במרחב שלו, והוא אכן עושה זאת בירידה לפרטים וניתוחם; הוא חושש עד מאוד כי הדרוזים עלולים לפלוש לאזור צפת ולפגוע בנוצרים וביהודים, כפי שהיה הדבר בעבר; רגישות הנושא מביאה אותו לשגר את האגרות בסיווג “סודי“. בדיווחו במכתבו בנובמבר 1895 הוא נוקט נימה מאוד מודאגת עד כדי חשש לפרוץ מלחמה; דאגתו רבה לנוכח העדר אמצעי ההגנה לאירופאים השוהים בגליל; תחזיתו היא מדויקת, שכן זמן לא רב אחר כך, אכן תפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעטיה של הבעיה הלאומית ואי נחת של מיעוטים במקומות רבים במרחבי אירופה והמזרח התיכון.
ביחס למיעוט הקתולי בטבריה, הסוכנות הקונסולרית הצרפתית אף נרתמת להגנתה. הקהילה הקתולית בגליל נדחקה לקרן זוית ביחס למינויים בבית הדין הנוצרי בטבריה. למרות שהקהילה היוונית אורתודוקסית היוותה מיעוט בעיר טבריה (4 משפחות), לעומת העדה הקתולית היותר גדולה (260 נפשות), השלטונות העותמניים מינו אב בית דין מקרב היוונים האורתודוקסיים. יצחק עבו בהיותו נציגה של צרפת – מגינה של הקתוליות בארץ ישראל – נענה לפניית הקתולים במרץ 1901, להפציר בשלטונות לטובתם. בכך יצר לחץ דיפלומטי צרפתי על העותמנים. בנסיבות אלו נוצרה שותפות די בלתי מוכרת בנוף הגלילי בין ראשי המנהיגות היהודית והמנהיגות הקתולית. יתר על כן, יצחק עבו נרתם לטפל בשאלת בניה לא חוקית, במנזר הקתולי בכפר נחום, על חוף הכנרת.
עמדותיו של יצחק עבו, כנציג קונסולרי אובייקטיבי ואף מתוקף תפקידו המייצג באהדה את האינטרסים הצרפתיים הקתוליים, לא מנעו מהממסד הכמורה הקתולי בגליל מלתקוף אותו בטיעונים, בעלי נימה אנטישמית מובהקת; דומה כי יצחק עבו לא איפשר לחצות קווים בלתי נסבלים מבחינתו, דוגמת פעילות מיסיונרית.

ג. יחסי גומלין בין נציגים קונסולריים ודיפלומטיים

בעוד שאנו מבחינים בשיתוף פעולה מלא בין קונסולים אירופאים באשר למדיניות הקפיטולציות, שמצווה היתה האימפריה העותמנית למלא הדבר מתקיים אף ביתר שאת, באופן אישי ויומיומי בגליל, המשופע בקשרים בין קונסולריים. איזור הגליל ואזורים שמחוץ לירושלים היו מאופיינים בסגני-קונסול אירופאים יהודיים: סגן הקונסול הבריטי ביפו, חיים אמזלאג; סגן הקונסול הבריטי בעכו, אברהם פינצי; סגן הקונסול הבריטי בצפת, מרדכי (מרכוס) סגל; בצפת עצמה, תחילה שימש יהודי באופן זמני בתפקיד סוכן קונסולרי אוסטרי וב-1860 מונה באופן רשמי נוצרי מפולין, גיאובני מיקלסיאביץ; ולבסוף פסח ריפמאן שימש סוכן קונסולרי גרמני בצפת.
דומה כי מסתמנת העדפה של הממשל העותמני ושל המעצמות הזרות למנות יהודים, בעלי מעמד חברתי וכלכלי גבוה, המקובלים בקהילה הצפתית ועל השלטון העותמני, לתפקיד קונסולרי.
אין זה מקרה כי הארכיון שלפנינו חושף מערכת יחסי גומלין די תכופה בין הנציג הקונסולרי הבריטי והצרפתי בגליל בכלל ובצפת בפרט – שכן מעבר לקשרים היותר תכופים שבין צרפת ואנגליה בארץ ישראל דומה כי התהוותה מערכת קשרים בלתי אמצעית בין יהודים.
יעקב חי עבו היווה איפוא, כתובת גם לנתינים בריטיים. הלה מספר לקונסול הכללי בבירות על נתין בריטי שהיה נתון לשרירות לב השלטונות, ועל כן היה לו למגן ולמחסה, ובעקב כך, היה חשוף לאלימות עליה הוא מצר ומתלונן. יעקב חי עבו התלונן נגד הקימאקאם על תוקפנותו; תלונה זו הלכה והסתעפה עד לחקירת השלטונות.
יתר על כן, בעת ביקורו של הקונסול הכללי הבריטי בצפת מנסה הרב יעקב חי עבו להתחקות אחר מניעיה של בריטניה. נודע לו כי מטרת ביקור הקונסול הכללי הבריטי בצפת, היתה להסב כשלוש מאות נתינים רוסיים לנתינות הבריטית.
התחרות הקולוניאלית היה צדה השני של מטבע מערכת היחסים הבין קונסולריים – היא לא פסחה על הסוכנים הקונסולריים עבו. יצחק עבו נדרש לחוות דעתו על המתיחות שנוצרה בין הקאימקאם של טבריה, שמחא מחאות קולניות נגד הנפת הדגל הגרמני על בנין הסוכנות הקונסולרית בטבריה. הלה הסביר כי לא נכח בטבריה בעת התקרית ושמע על אודותיה מפי עמית גרמני שבא לתחקר את הארוע. מעניינת נימת הסולידריות האירופאית המשתרבבת באיגרת הסוכן הקונסולרי יצחק עבו – סולידריות הרצויה על ידי מעצבי המדיניות הצרפתית בבירות. אולם ניתן לזהות בין השיטין עמדה זהירה שנועדה להגן על האינטרס הצרפתי : יצחק עבו מפציר בקונסול הכללי בבירות לדרוש אף הוא חקירה דומה מטעם הרשויות הצרפתיות, על מנת שלא תיפגע הסוכנות הקונסולרית הצרפתית בטבריה והגליל.

ד. שאלות משפטיות הנובעות מהתנגשות בין המערכות המשפטיות העותמנית, הצרפתית והעברית

על פי שיטת המילת, שהיתה נהוגה באימפריה העותמנית, האוטונומיה היהודית נהנתה מגיבוי שלטוני ולפיכך המשפט העברי זכה לביטוי ברוב תחומי החיים היהודיים, ברמת הפרט והקהילה. אולם עם עידן התנזימט עלה מעמדו של המשפט הקונסולרי, הנוהג במדינות האם. במקום אחר עסקתי בבעיות המשפטיות הנובעות מהשונות שבקודיפיקציה העברית והצרפתית על אדמת אלגירה; אולם, בארץ ישראל הדבר היה סבוך שבעתיים בשל היווספות האלמנט המשפטי העותמני ובשל העמדה העויינת של השלטונות העותמניים כנגד הממסד הקונסולרי האירופאי – שני גורמים אלה שיוו ביתר שאת למערכת המשפטית המקומית חוסר יציבות.
הארכיון הנידון חושף בפנינו בעיות משפטיות שונות. הבולטת שבהן היא שאלת הירושה ולא בכדי. בשאלת הירושה מסתתרות משמעויות כלכליות כבדות משקל. המשפט הצרפתי אינו מתחשב כלל במיקומו הגאוגרפי של היורש, לא כן סובר המשפט העותמני ולעומתם המשפט העברי סובר, כי הירושה היא רק לבנים והבכור זוכה למעמד עדיף. במספר מקרים המופיעים בארכיון הנידון הרשויות העותמניות מנסות למנוע מכל וכל דריסת רגל של המשפט הקונסולרי הצרפתי. לא בהצלחה רבה.

ה. יחסי הגומלין בין השלטונות העותמניים והצרפתיים

ניתן להצביע על תהליך עקרוני של החרפת המתיחות בין הממסד הקונסולרי בכלל והצרפתי בפרט לבין שלטונות העותמניים בשל עירעור מעמד “השער העליון” בארץ ישראל. הדבר ניכר בהחלט בארכיון הנדון.
השאלות המשפטיות לעיל אך החריפו לעתים את הקשרים של הממסד הקונסולרי עם השלטון העותמני, מצד אחד והעמידו במבחן את אמינות הסוכנות הקונסולרית הצרפתיתונאמנותה לצרפת, מצד שני; עתים שנתערער מעמדם של הסוכנים הקונסולריים בפני בני המקום ועתים, שנתחזק מעמדם, בשל אהדת בני המקום.
תקרית שארעה בין השלטונות לבין נתין בריטי, שבא למצוא מחסה אצל הרב יעקב חי עבו עוררה מתיחות בין הסוכן הקונסולרי הצרפתי לבין השלטנות העותמניים. יעקב חי עבו לא הסכים לוותר לרשויות בטבריה על העלבונות שהוטחו בצרפת ונציגה. אין ספק שהדבר עורר דאגה בקרב בני החסות הצרפתית.
יעקב חי עבו לא נח ולא שקט עד שנחה דעתו ביחס לטיפול הרשויות בתקרית המבישה הזו; לפרטי פרטים הוא יורד במכתבו לקונסול הכללי בבירות, תוך שהוא מעלה חשדותיו כלפי אישים לא אמינים הקשורים בתחקיר הפרשה.
אין ספק ש”טיפול מסור” שכזה יכל להיות רק על חשבון קשרים אישיים ו”שריפת גשרים”, אולם באקלים הכאוטי ששרר בארץ ישראל של שלהי המאה הי”ט, ידע הרב עבו כי הנהגתו הולמת את נורמות המזרח, בו מכבדים את בעל הכוח ובנקל מתפייסים, אם יש צורך בכך. הרב עבו נקט בדרך כלל גישה טקטית לפיה ינוהלו יחסי צרפת-טורקיה בארץ ישראל ברמת הקונסוליה הכללית בבירות, ולא ברמת הסוכנות הקונסולרית המקומית. כך לא צומצמו מימדי הסוגיות המטופלות וגם נשתמרה יוקרתו של הסוכן הקונסולרי.
יעקב חי עבו לא הסס לחשוף את שחיתות הפקידות העותמנית, פקידות גבוהה כנמוכה. הוא מצביע על הקשיים שמערימה הפקידות הזו על הנתינים הצרפתיים יהודים כנוצרים, במיוחד כשהדברים אמורים ברכישת נכסי דלא ניידי. הרב יעקב חי עבו אף לא הסס לפעול למען הדחתו של הקאימקאם של טבריה, שעליו התלוננו בשל פגיעותיו התכופות בבני חסות צרפתיים. העימות אינו מרתיע אותו. הקונסול הכללי בבירות מקבל תמונת מצב קשה, שבו שרויים הנתינים הצרפתים בגליל במיוחד מאז הגעתו של הקאימקאם החדש.
הארכיון הנידון כמובן מאיר את מערכת היחסים של המערכת הקונסולרית הצרפתית בגליל לבין המטרופולין בצרפת – אם דרך הקונסולריה הכללית בבירות אם במישרין לקה ד’אורסאי, בפריס. ברי, כי ארכיון זה הינו בבואה של האינטרס הצרפתי בארץ ישראל ולפיכך כל מה שנאמר עד כה מתייחס לצרפת, אולם הארכיון חושף היבטים צרפתיים מובהקים. אחד מהם הוא הירצחו של נשיא הרפובליקה הצרפתית מ.פ. קרנו (M.F.Carnot), ב-25 במאי 1894. הרבע האחרון של המאה הי”ט מאופיין באלימות פוליטית הפוקדת את כל אירופה, השסועה במתיחויות קולוניאליות ונערכת למעשה למלחמה העולמית הגדולה. עידן הטרור הפוליטי בעיצומו. שיאו יהיה בהתנקשות של הארכידוכס האוסטרי פרנץ פרדיננד בסראייבו (1914). הסוכן הקונסולרי יעקב חי עבו מנציח את הארוע הדרמטי הזה בטכס התייחדות בצפת. בנאומו מוצגת המושבה הצרפתית בגליל, כיתד נאמן לצרפת וכמושבה מגובשת. הנואם ידע גם להיות זהיר ואדיב כלפי השלטונות העותמניים.
היבט צרפתי נוסף, שלו התייחסות בארכיון של משפחת עבו, נוגע לתרבות הצרפתית בגליל. ברצותו לקדם את התרבות והחינוך הצרפתיים בארץ ישראל, הרב יעקב חי עבו ממליץ להעניק את הפרס היוקרתי הצרפתי “Palmes Academiques“, למנהל בית הספר כי”ח בצפת.

II. המפעל היישובי של הסוכנים הקונסולריים עבו

א. מבוא

המדיניות היישובית של הסוכנים הקונסולרים עבו, השתלבה היטב במדיניות הקונסולרית האירופית – המוטיבציות היו שונות : בעוד הסוכנים הקונסולרים הונעו ממניעים אימפריאליים, הרבנים לעומתם הונעו ממניעים יהודיים גרידא – גאולת אדמות ארץ ישראל, קיום מצוות יישוב הארץ והמצוות התלויות בארץ. ידעו היטב לעשות שימוש במנגנון הקונסולרי הטיפוסי של המאה הי”ט בארץ ישראל; השכילו הם לכלכל צעדיהם כך שהיהודים, שהיו מיעוט חשוף, שנים ארוכות, לשרירות ליבו של השלטונות העותמניים, יזכו למלוא ההגנה והחסות – כך במישור הפרטי וכן במישור הקהילתי והכללי.
ההיסטוריוגרפיה והמחקר של השנים האחרונות פחות “פינקו” את משפחת עבו מבני דורם : העיתונות העברית, מייסדי המושבות בני העליה הראשונה, נוסעים ותיירים אירופאיים – כל אלה אהבו את משפחת עבו, הכירו להם טובה, ראו בהם בעלי חזון ותעודה.
אין תיאור יישובי ברחבי הגליל, הסוקר את התפרוסת היישובית הגלילית, שבו לא משתרבב שם משפחת עבו, “האחים בני עבו” , “בני החכם שמואל עבו”, העוסקים ברכישת קרקעות ואדמות.
אחד האירופאים הבולטים שאהד את מפעל ההתיישבות היהודית ככלל ושל משפחת עבו בפרט ולא מתוך מניעים מדיניים-קולוניאליים אלא מתוך השקפה דתית-אנגליקאנית-מילנארית, היה לורנס אוליפנט Laurence Oliphant.
אוליפנט הכיר יהודים עוד לפני שבא לארץ, במזרח אירופה, בריכוזי הממתינים לעליה בקושטא, ובין הג’נטלמנים שבאחדים מטרקליניה של לונדון. בארץ ישראל פגש באנשי ה”יישוב הישן” בערי הקודש ובמתיישבים במושבות הראשונות. אוליפנט מדגיש את ההבדלים שבין היהודים האשכנזים לבין אחיהם הספרדים. נראה שהוא רוחש חיבה רבה יותר לאחרונים, אשר לבושם ואורחות חייהם קרובים יותר ללבו. הוא אומר שיש שלוש דעות קדומות, שחיבלו ביישובה של הארץ על ידי יהודים והן: כי היהודי אינו מסוגל להיות חקלאי, הארץ שוממה, ואין ביטחון לחיים בארץ. אבל הוא מפריך את שלוש הטענות. הניסיון של המושבות היהודיות הוכיח שאין יסוד לטענות אלה והיהודים מסוגלים להיות מתיישבים מצוינים.
אוליפנט הכיר היטב את מפעלה של משפחת עבו והוא ראה בו מסד למושבות העתידיות; הוא ראה בהן המשך טבעי של מפעל משפחת עבו. אוליפנט חווה את תקופת המעבר שבין ימי “היישוב הישן” לבין ימי ראשית “העליה הראשונה”. לפחות במה שקשור למשפחת עבו ספק רב אם חש כי מתרחש מפנה, אלא התבונן בתהליך אורגני מתפתח ומשתכלל. לאחר תיאור מפורט של מפעל ההתיישבות של משפחת עבו בגליל, עורך “המגיד” מוסיף הערה, שאינה מקרית לא בטיעוניה, לא בעיתויה ולא במקום עריכתה בכתבה, בסמיכות לדברי המפעל היישובי של משפחת עבו; ההערה מתארת את דעותיו של אוליפנט באשר להתיישבות היהודית וליכולת הסגולית של החקלאי היהודי.

[מכתב מאגודת המתיישבים אל משפחת עבו בעניינה של ראש פינה. בתחתית המכתב מוזכר עניין ’הערבי הנהרג’ במושבה]

במכתב אשר אגודת מייסדי ראש פינה מפנה לרב יעקב חי עבו, לאחר מקרה מצער של הריגת ערבי בחתונה, מבקשים הפונים להפיג את המתח במכתב שכולו הלל “לתלתא אחי” (“שלושת האחים”) שכל תוחלתם גאולת הארץ; מתוארים הם כבני תורה ותלמידי חכמים, בעלי מהלכים אצל השלטונות והקונסוליות ובעלי חריצות ומרץ בעבור מגמת ההתיישבות ורכישת קרקעות; מדגישים גם הם כי בייסדם את ראש פינה מונעים הם מאותם מניעים ולפיכך מפצירים הם ברבנים עבו, כי יעשו הכל להגן על המתיישבים שכל חפצם הולם את חפץ בני משפחת עבו : “אהבת הארץ, אהבת ישראל, אהבת השם והתורה”, כדבריהם. סגנון מכתב זה אינו נובע רק מאופי מייסדי ראש פינה, ורוב בני העליה הראשונה , אלא מאופיים של המאוויים של משפחת הרבנים עבו ומרכזיות הערכים במשנתם הרוחנית, הציבורית והיישובית “…ועיניהם תמיד ישיחו לראות בבנות הארץ, ארץ ישראל מקודשת קדושת עולמים…”. כאמור הפרספקטיבה של בני דורם של הרבנים עבו, יהודים ונוכרים, שונה, תכלית שינוי, מהפרספקטיבה של ההיסטוריוגרפיה והמחקר העוסקים ב”ישוב החדש”; מקומם המרכזי של הרבנים עבו וחשיבותם בתהליך גאולת אדמות וההתיישבות בצפון הארץ, במפנה שנות השבעים ושנות השמונים של המאה הי”ט – לאין שיעור גדול יותר, מהמקום שהמחקר הקלאסי הועיד להם. הארכיון שבפנינו מאשר תובנה זו. ארכיון זה חושף דמויות דינמיות ומפוכחות, המשלבות אפיקי עשיה מגוונים, מנקודת מבט קונסולרית, מצד אחד ועשייה יישובית, מצד שני.
ואכן, בנוסף לשיקומה של צפת לאחר רעש האדמה ב-1837, שעליו שקד הרב שמואל עבו, היו בני משפחת עבו קשורים בייסוד ישובים וגאולת קרקעות בגליל ובקעת החולה.
ההיסטוריוגרפיה של “העליה הראשונה”, כפי שהיא באה לידי ביטוי, לדוגמא בספר העליה הראשונה בעריכת מרדכי אליאב (יד יצחק בן צבי & משרד הבטחון, ירושלים, תשמ”ב) וההיסטוריוגרפיה של יישוב ארץ ישראל במאה הי”ט, כפי שהיא באה לידי ביטוי לדוגמה אצל מרדכי אליאב (ארץ ישראל ויישובה, 1777-1917, ירושלים, 1978) וישראל ברטל (גלות בארץ, יישוב ארץ ישראל בטרם ציונות, ירושלים, תשנ”ה) מיעטה-התעלמה מהתרומה הייחודית של משפחת עבו ברכישת הקרקעות שהיוו את המסד עליו יוקמו ישובים בשנות השמונים של המאה הי”ט, בבקעת החולה, בגליל העליון והגליל התחתון. הדבר נבע, בין היתר, מהיחס המורכב והאמביוולנטי של המחקר ל”יישוב הישן”. יש להצביע ביתר הרחבה על תרומת משפחת עבו, בעיקר, בשלב המקדים את כינונן של המושבות בימי ה”עליה הראשונה” ואף בשלב המכונן.

ב. מירון

קדמה למירון רכישת קרקע בעלמה ובקדש שבגליל העליון, בסיוע משה מונטיפיורי, ב-1839. אולם, בשנות השבעים של המאה הי”ט רכש הרב שמואל עבו את חלקת הקבר של רבי שמעון בר יוחאי במירון והקים שם מבנה בית הכנסת הקיים עד היום. ב-1881 הרב אברהם חיים עבו הלך בעקבות אביו, שמואל עבו ופעל למען הרחבת החצר של רבי שמעון בר יוחאי בבניית בתים וחניון לבהמות והרחבת פתח החצר והתקנת דלת ברזל למבנה המרכזי, שקיימת עד היום הזה. במכתבים של הרב א.ח. עבו, הפונים אל אישים בעלי השפעה, מפציר הוא בהם להמשיך את מפעלו של אביו הקשור ל”שר בית הזוהר” (הוא מרמז לרבי שמעון בר יוחאי), כשהוא מדגיש כי יש להזדרז בשל הגשמים המכבידים על הבנין ומסכנים את יציבותו:

“…ובפרט שבימים האלה נתרועע הרבה ויש בו סכנה גדולה אפשר בימות החורף יפול הבית מריבוי הגשמים…גלוי וידוע לעין כל שתמיד עטרת ראשי הרב מר אבי זצוק”ל היה חשקו ותאוותו להשכיל להיטיב אל הקדש פנימה ובפרט בבנין במקום מקודש שר בית הזוהר…ובעזרת ה לא אשקוט ולא אנוח עד אם גמרתי הבנין הקדוש הניזכר כאשר יש את רצוני. והנה עלה בדעתי להרחיב הפתח של החצר רחב ולעשות לו ברזל בבנין נאה ומהודר… והן עתה יש אומן ופועלים ועושים רצפת אבנים לקרקע החצר לבהמות שעוד לא יכנסו בחצר המקדש בעזרת האל הכל יהיה בטוב…”.
הרב יעקב משה טולדאנו, אוצר גנזים, ירושלים, 1960,ע”ע 179-178.

הרב שמואל עבו קנה מידי בעלי אחוזות כ-7000 דונם אדמה חקלאית בכפר מירון ועודד עשרות משפחות יהודיות מיוצאי כורדיסטאן להתיישב במקום. הללו חילקו את זמנם בין עבודות חקלאיות, בעיקר מטעי זית, ובין לימוד תורה והתעמקות ברזי הקבלה והזוהר בשעות הלילה. לאות הוקרה על פועלו העניקה לו הקהילה בצפת ספר תורה על שמו, ובערבי ל”ג בעומר הובל ספר תורה זה מבית כנסת “הצדיק הלבן-יוסף בנאה”, לבית משפחת עבו, לבית הכנסת של רבי שמעון בר יוחאי, במירון. זו מסורת מיוחדת, שהפכה, במרוצת הזמן, לחלק בלתי נפרד מהפולקלור הדתי והעממי של צפת והגליל כולו. שמורה עד היום הזה למשפחת עבו, ה”חזקה” בהובלת הס”ת למירון בחגיגות ל”ג בעומר.
בשנות השמונים של המאה הי”ט ניתווספה לישוב אוכלוסיה יהודית צפון אפריקאית.
לורנס אוליפנט, שביקר במירון ב-1883, מספר על קיומה ועלייתה לקרקע בעידוד יעקב חי עבו והודות לו: “חלק ניכר של הכפר שייך לרבי ספרדי (רבי יעקב חי עבו) ורצונו לעודד את עבודת האדמה בקרב בני דתו. הוא הושיב על האדמה שש משפחות יהודיות יוצאות מרוקו, רגילות בחקלאות והן מצליחות. נוסף אליהן היו גם שתים עשרה משפחות מוסלמיות שביחד מהוות את תושבי הכפר. נתרשמתי רבות למראה הידידות ביניהן…השייח שיבח את היהודים כאנשי עמל וחקלאים טובים…”.  לורנס אוליפנט, חיפה כתבות מארץ ישראל, 1885-1882, ירושלים, 1976

מיכאל גולדשמידט, נציג אגודת חיבת ציון באנגליה, המסייר בארץ ישראל ב-1883 מתאר את הישוב מירון. תיאורו מתפרסם בעיתון “המגיד“, במקבץ של ידיעות על ארץ ישראל. תמונת המצב המתוארת דומה לזו שמציג אוליפאנט, עם מעט יותר פרטים על אודות קשיי היום יום והאופן בו מתגברים עליהם, ועל אודות היבול החקלאי הענף באופן יחסי, וההדגשה הוא על ייחוס הישוב למשפחת עבו.
האיזכור האחרון של משפחת עבו בהקשר לישוב היהודי במירון, מופיע בעיתון “החבצלת“, בו הרב יעקב חי עבו יוצא בקריאה ליהודי התפוצה לסייע בידי הישוב. בדברי קריאתו הוא טווה משנה בה ייעוד ותעודה של בני הארץ המיישבים את ארצם ורוקמים חזון חקלאי והרחבת גבול הארץ והישוב היהודי בה. בלעדי כל אלה, לדבריו, אין כל תוחלת לכל עמלם. דברי עבו מציגים השקפת עולם פרודוקטיבית לצד רעיונות גאולת אדמות ארץ ישראל, משנה חקלאית סדורה הנטועה בריאליה של ארץ ישראל:

“…קנינו לנו כברת ארץ גדולה וטובה בהכפר מירון הקדושה הרחוקה מעירנו כשעה וחצי על מנת לעובדה ולשומרה, לעמול וליגע להוציא לחם מן הארץ בעמל ידיים וזיעת אפיים, אדמתינו היא, כאשר אמרנו, הטובה והמובחרה לחרישה וזריעה וגם לנטיעת אילנות ושטחה יעלה עד אלף חמש מאות דונאם, מלבד הגינה אשר עליה העשויה והנטועה בכל עצי פרי שונים, וגם עצי אתרוגים טובים במספר רב וגם אלף וחמש מאות עצי פרי הנותנים יבול כברכת ה. גם במים תודה לאל ארצינו מבורכת כי שמה שוטף הולך המעיין הגדול והמהולל הנקרא מגידו, מימי המעיין הזה סובבים הולכים במרוצה סביב הגן אשר לנו. בה שמנו מבטחינו ותקותינו תעודדינו כי נעשה וגם נצליח, ולא יארכו ימים ועבודתינו באדמתינו תעשה פרי ישוה לנו, עמלינו תחיינו ותעשינו מאושרים בארץ ביען כי אנחנו בני הארץ הננו, אשר ידענו את השפה ואת העם, את מנהגיו ואת טבעו…ואנחנו בע”ה על נקלה נוכל לדעתם ולהשיגם, בלי מחיר ובלי פזרון ממון, ובלי הקרבת נסכים מחלב ודם כמוהם; גם אורח החיים הנקל לנו לשאת רב יתר מאלה החדשים אשר כל ימיהם ראו בטיבה, ואנחנו ובארץ הקודש גודלנו בעוני ודוחק, מותרות לא ידענו ולא נהגנו מעולם, ומה גם בבואינו לפרנס מעמל כפינו בעבודה, באדמה, הנקל לנו לחיות חיי איכר חיי פעללאחי בהספקה ובצימצום, אשר זה עיקר גדול ויסוד ראשי בחיי עובד האדמה…אך עתה דאגתנו הגדולה היא על חסרון בתים, על כי יחסרו לנו בתים למחסה ולמיסתור מזרם וממטר, מקום דיר לבהמות, בית אוסף תבואתינו ופרי אדמתינו, אשר זה הוא העיקר, ומבלעדי זאת אין תקווה לכל עמלינו…אין ביטחון לכל רכושינו ויגיענו וזולת אלה כל תבואתינו ופרי אדמתינו ישא הרוח. הנה חכמים ורבני עדתינו בפה עיר הקודש הרשו לנו לשבת – רק עד ימות הגשמים – בבתים אשר בהחצר מקום שם ציון התנא האלוקי הרשב”י זיע”א (שם במירון) ועתה הנה החורף הגיע וימות הגשמים קרבו לבוא, ואנה אנחנו באים. אי לזאת יצאנו לדפוק בשערי רחמי לבב כל גדולי נדיבי אחינו הרחמנים …”.

בשלהי המאה הי”ט הישוב מירון מיושב על ידי יהודים ספרדים וצפון אפריקאיים, שאינם חקלאים כי אם בעלי מלאכה. הארכיון הקונסולרי מגלה כי הרשויות העותמניות ניסו להחרים את אדמות מירון, תוך שגירשו תושבים מהכפר וניסו להשתלט על אדמותיה. הן אסתר עבו והן יצחק עבו, אלמנת הרב יעקב חי עבו ואחיו, מבהירים בתקיפות כי מירון והאדמות שמסביב בבעלות בית עבו. דומה כי בעידן שלהי האימפריה העותמנית רכישת קרקעות לא היתה משימה קלה יותר משמירה על הבעלות על הקרקע.

ג. ראש פינה

הניסיון הרציני הראשון לצאת מן הערים הישנות והקדושות ליהודי ארץ ישראל ולהקים ישובים חקלאיים לא נעשה כפי שמקובל לחשוב, על ידי יהודי ירושלים בהתיישבותם בפתח תקווה (“מלאבס” – א באב תרל”ח-1878), אלא על ידי יהודי צפת בראש פינה ( אייר תרל”ח- 1878). יהודי צפת המשיכו את מסורתם הקשורה בשאיפות חקלאיות, כשהיא ניזונה מזיכרונות ההתיישבות בג’רמאק (בשנות השלושים בפיסגת הר מירון מייסודו של ישראל ב”ק), והמשכה בהתיישבות החקלאית שקידם משה מונטיפיורי בשנות החמישים והשישים של המאה הי”ט ויסודות של מגמות פרודוקטיביות בקרב יהודי צפת, שביטאו נכונות לצאת מן האווירה הצפופה של סימטאות צפת ולפרוץ אל מרחבי הגליל. היא הושפעה כנראה מן הדוגמה החיה של יהודי פקיעין הקרובה, שהיו עובדי אדמה מאז המאה הט”ז. הכפר הערבי שישב במקומה של ראש פינה נקרא ג’עונה ועל שמו נקראה מושבה ראשונה זו-גיא אוני, המקדימה את הקמת פתח תקווה ולה מגיעה, למעשה, זכות ראשונים, כ”אם המושבות“. בחודש אייר תרל”ח (1878) ירדו עשר משפחות מצפת והתיישבו בשיפולי הכפר ג’עוני, בבתים ערביים שרכשו עם האדמה לקראת חייהם החקלאיים בארץ ישראל. במעשה זה זכו יהודי צפת להיות חלוצי ההתיישבות החקלאית בארץ ישראל.
המפעל היישובי בראש פינה היה כולו של יהודי צפת. כשלושים מתושביה יצאו להתיישבות זו. ולמרות שנכשלה בראשיתה, היתה היא ביטוי מובהק לשינוי ולהליכה לכיוון הפרודוקטיביזציה של יהודי צפת ובמידה מסויימת היתה היא גולת הכותרת שלה. חידוש היישוב בראש פינה ב-1882, הפעם על ידי מתיישבים מרומניה, פותח את הדרך להתיישבות נוספת במירון, ביסוד המעלה, במישמר הירדן, בבני יהודה, בדרום מערב הגולן, במחניים, ובעין זיתים. התיישבות זו הופכת שוב את צפת למרכזה של טבעת יישובי יהודים, בדומה למצב ששרר במאה הט”ז. התהליך העקרוני הזה, הנפתח בייסוד ראש פינה אינו רק בזיקה לצפת אלא בד בבד בזיקה למשפחת עבו. שכן רבים מן הישובים המוזכרים נוסדו על אדמות שנרכשו תחילה על ידי משפחת עבו הצפתית. אדמות אלה נמכרו למתיישבים אירופאיים מאוחר יותר.
הנפש החיה של ראש פינה המחודשת, דוד שו”ב, מספר בזכרונותיו על הסיוע הרב והמכריע של משפחת עבו, הן ברכישת הקרקע בת ארבעת אלפים דונם, והן בהיחלצות היומיומית לכל קושי. הקרקע נרכשה ב-ח’ באב (24.7.1882) ערב יום החורבן, כשבמוצאי שבת “שובה”, שבין ראש השנה ליום כיפור 1882 נוסד וועד המושבה. בראש הוועד נשא בתואר “נשיא כבוד” הרב יעקב חי עבו ואחיו הרב יצחק מרדכי עבו, כ”חבר כבוד”. ביום השני לחודש טבת 1882 יצאו לראשונה תושבי ראש פינה לחרישה ולזריעה. לכבוד מאורע זה ערכו חגיגה, ומאז נחשב תאריך זה ליום ייסוד ראש פינה.
המדיניות העותמנית, השוללת עליה יהודית ומונעת רכישת קרקעות, נבעה מהתגברות נחשול העליה לארץ ישראל בתחילת שנות השמונים של המאה הי”ט. זו הביאה גם להפסקת העליה וגם להפסקת הבניה בראש פינה. על מנת לשנות החלטה זו הוצע לדוד שו”ב לפנות לשלטונות, בדמשק. הצעה זו באה מבעלי ניסיון ומהלכים בדיפלומטיה הארצישראלית – האחים עבו; הללו ציידו אותו במכתב המלצה לחכם באשי בדמשק, הרב מרקדו אלקלעי. אושר המשך בניית הבתים על ידי ה”שער העליון”:
“בראותי כל זאת, החלטתי על פי עצת האחים החכמים עבו (שאחד מהם החכם יעקב חי עבו, היה קונסול צרפת בצפת, ושעזרו לי הרבה בקנית האדמה), לנסוע לדמשק, שבה היה מושב הוואלי (מושל הנפה) מושל סוריה וארץ ישראל, למען השיג רשיון בניה לבנין הבתים. הם נתנו לי מכתבי המלצה להחכם-באשי בדמשק, הרב מרקדו אלקלעי ולעוד אנשי שם. ואני נסעתי לדמשק…אולם מובן הדבר כי כל זה – הרשיון מדמשק וטוב לבו של המושל – עלו לנו בסכום לא קטן”.

הרבנים האחים יעקב חי ויצחק מרדכי עבו היו ביסוד הקשר בין “האגודה ליישוב ארץ ישראל”, שהוקמה ב-1881 בעיירה הרומנית מוינשטי ושייסדה את ראש פינה, בפרט ואגודות “חובבי ציון”, בכלל. מיכאל גולדשמידט, שהוזכר לעיל שבא לבקר את הישוב ולעמוד על התפתחותו ב-1883, נלווה לדוד משה שו”ב. הרבנים עבו, שו”ב והאורח האנגלי, ביקרו יחדיו בראש פינה. במכתב המתפרסם בעיתון “המגיד” 51, בו תיאור אופטימי של התפתחות המושבה ראש פינה בעיקר בהיבט החקלאי, מוצגים הרבנים עבו, כדמויות מפתח בציבוריות הארצישראלית בגליל:

“והנה ביום ד…הלכנו כולנו לצפת”ו עם החשבונות לה”ר יעקב חי שיחתום גם הוא עליהם. וכאשר באנו לבית ה”ר יעקב חי נ”י מצאנו שם איש אורח נכבד והכרת פניו ענתה בו כי איש שר וגדול הנהו, וגם מתורגמן היה עמו, ואנחנו שאלנו בשלומו בכבוד, ואמר לו ה”ר יעקב חי אלו האנשים אשר קנו אדמה סמוך לכאן… ביום ה בבוקר בא גולדשמידט עם האחים יצחק, יעקב עבו להקולוניה וביקר את כל הבתים שלנו וכתב אצלו כמה בתים, כמה בהמות יש לנו וכמה חיטים זרענו כמה אנשים ונשים וילדים…אחר כך יצא לשוח על חבל אדמתנו ומאד ישרה בעיניו הקולוניה שלנו…וחיזק לבבנו…”.

בשנת 1883 הצטרפה ראש פינה למפעלי ההתיישבות שבחסות הבארון רוטשילד, והדבר הביא רווחה ועידוד לתושביה ואף חיזק את הזיקה לצרפת. עיתון ה”חבצלת” מפרסם מכתב של משה דוד שו”ב רווי שמחה והכרת טובה לה ולרבנים עבו על סיועם שקידם את המושבה רבות ולתומכי תנועת “חיבת ציון”. מ.ד. שו”ב מפרסם את המכתב ב-26 כסלו 1885 ומספר כי החל ללמד עברית את ילדי המושבה בבית הספר והוא תקווה כי “הילדים ידעו בקרוב לדבר שפת עבר ושפה צרפתית בשפת אמם, ולא יכשלו בלשונם, והקטנים כאשר יגדלו יהיו לעברים גמורים, יעבדו אדמת קודש וידברו לשון קודש, בעזר האל”. מבקש הוא במכתב לשמח את כל אלה שתמכו במושבה והנה חלפו שלש שנים, שלש שנות ערלה בהן אסור לאכול מפרי העץ “ובשנה הרביעית – כן נקווה – נבוא אל הפדיון ,ומעתה בעזה”י נזכה לאכול מפרי מעשינו בלי שום חשש, וחוט המשולש לא במהרה ינתק”. הארכיון מאזכר טיפולו של הרב יצחק מרדכי עבו בשאלות בין-קונסולריות הקשורות בסכסוך שבין בן חסות צרפתי לבין בן חסות אוסטרי בראש פינה, כך שהשפעת משפחת עבו בראש פינה, משתרעת עד תחילת המאה העשרים.

ברכות לנישואי בנו של יעקב חי עבו, מהקהילה האשכנזית בצפת

ד. יסוד המעלה

על פי הקו ההסטוריוגרפי שהוזכר לעיל, מוצגת המושבה יסוד המעלה, כמושבה הרביעית – לאחר ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב – שנוסדה על ידי החברה בשם “נחלה שדה וכרם” ובה עשרים וארבעה חובבי ציון, רובם ממזריטש שבפולין ומיעוטם מבריסק שבליטא (שתיהן היו שייכות אז לרוסיה הצארית). שליחי האגודה ממזריטש רכשו בט”ו באב 1883 אלפיים וחמש מאות דונם בגליל העליון ליד אגם החולה, במקום שהערבים קראו לו א-זביד. לשטח האדמה היה שם עברי “מי מרום” שכן תריסר שנים קודם לכן נרכש שטח האדמה על ידי משפחת עבו, שעיבדו מאז את הקרקע על ידי אריסים ערביים בפיקוח מנהל עבודה יהודי.
בהיצמד לקו ההיסטוריוגרפי המבקש להציג את הציונות כהתגלמות החלוציות והראשוניות, הנטיה היא להמעיט בחשיבותם של מפעלים יישוביים שקדמו לשנות השמונים של המאה ה-19. ושומה על המחקר להעמיק בחקר תרומתה של משפחת עבו במיוחד במושבה זו כי דומה שהיא מהווה את גולת הכותרת של מפעלי ההתיישבות של משפחת זו :

“בצפת ישבו שלשת האחים החכמים הספרדים, ה”ה אברהם חיים עבו, יעקב חי עבו, ויצחק מרדכי עבו, בני משפחה מיוחסת…האנשים היו נכבדים גם בעיני הערבים בכל הסביבה. ועל שפת אגם החולה ישבו מאז ומקדם בדוים בני השבט שנקרא בשם “ערב-א-זבד” וכן נקראה גם נחלתם “א-זבד” כשם השבט…היה זמן לפני הרבה שנים, והפלחים ובייחוד הבדוים עובדי האדמה בארץ ישראל לא היה להם קושאנים (שטרי-מכירה) על אדמתם על שמם. הם ישבו עליה על סמך חזקה שהיתה בידם מאבות אבותיהם שנאחזו באדמה והחזיקו בה בעת שהארץ היתה הפקר וכל איש היה בן חורין לתפוש אדמה כחפצו ולהחזיק בה. והנה בא היום והממשלה התורכית הוציאה פקודה כי כל אלה היושבים על האדמה ועובדים אותה חייבים לרשום את אדמתם בספרי הממשלה ולהוציא עליה קושאנים על שמם. פנו הבדוים אל האחים עבו בצפת, שהיו נתיני צרפת, ואחד מהם היה, כאמור, קונסול ממשל צרפת, בבקשה להוציא אותם מן המיצר על ידי שיכנסו בתורת שותפים לנחלת “א-זבד”, ואז יוכלו עליהם מפני הממשלה, כי הבדוים יהיו אריסים להם. האחים עבו לא נמנעו מעשות להם הטובה הזו. הם נתנו לבדוים כסף, אף שלמו את מס הרישום, ואת האדמה רשמו על שמם. הבדוים נצלו מן הצרה והאחים עבו היו לבעלי הנחלה”.
כך מתאר דוד משה שו”ב, מייסד ראש פינה, את רכישת חבל הארץ של החולה על ידי הרבנים עבו. בוואריאציה דומה יחיאל בריל מתאר את הקורות יסוד המעלה. הבדווים מכרו את האדמה לרבנים הקונסולים כדי להיפטר מן הגיוס לצבא הטורקי. לאחר הרכישה הפכו הבדווים לאריסי משפחת עבו.
שני המקורות הכתובים בידי שו”ב ובריל מתארים את הרפורמה האגררית העותמנית, את חוסר הביטחון העצמי של הבדווים בעמק החולה ואת פנייתם אל הרבנים עבו לסיוע. גאולתן של אדמות עמק החולה הפוריות והקרקע המישורית של שפת הירדן, עליהן עתידות לקום המושבות יסוד המעלה (1883) ומשמר הירדן (1890) – התבצעה עוד בחייו של הרב שמואל עבו הודות לאמון הבלתי מסוייג שרחשו למשפחה תושבי הכפרים הערביים בסביבה, בהשראת מערכת היחסים המיוחדת של הרב שמואל עבו עם עבדל קאדר. על אדמת עמק החולה הקימו הרב יעקב חי עבו והאחים שלמה ושאול מזרחי את “מי מרום” על גדות אגם החולה. וכך ב-1872, אחת עשרה שנים לפני הקמת יסוד המעלה ועשר שנים לפני ייסוד פתח תקווה יצקה משפחת עבו את היסודות להתיישבות היהודית בגליל ובעמק החולה.
כעשר שנים לאחר מכן העביר הרב יעקב חי עבו כשלושת אלפים דונם לעולי מזריטש לייסוד המושבה יסוד המעלה. כדי להביע את תמיכתו ואת אמונו בעתידה של המושבה, קשר עצמו יעקב חי עבו בקשרי המשפחה עם אחד מהחלוצים המתיישבים, בהשיאו את בתו היחידה מסעודה לאריה לובובסקי. ואכן האמון ההדדי היה רב; ולא רק אמון יש כאן כי אם ביטחון רב בתוקף הרכישה שכן הרב יעקב חי עבו, הקונסול הצרפתי, בעל המהלכים אצל השלטונות בכלל ואצל מושל המחוז בדמשק בפרט, היה חתום על שטר המכירה :

“וכיון שהמוכרים יהודים כשרים חכמים ורבנים ואחד מהם הוא קונסול לממשלת צרפת, וגם הוא, הקונסול, חתם על שטר המכירה, היש עוד לפקפק בכוחה של המכירה חלילה?…שטר מכירה כתוב וחתום בידי האחים עבו, שגם הקונסול בתוכם, אין לך קנין גדול ממנו”.
בשנת 1887 המושבה עברה תחת חסותו של הברון רוטשילד. התחקותו אחר המושבה דרך נציגיו, ויסוצקי ובן שימול היתה כרוכה בשיג ושיח עם הרב יעקב חי עבו, “מוכר האדמה”.
יסוד המעלה עברה מבחנים לא קלים עד שהתבססה כמושבה חקלאית ראויה לשמה – קשיים פיננסיים, חוסר ניסיון בחקלאות אבל יותר מכל- למרות פוריות האדמה ושפע המים שברשותה – המלריה הפילה חללים רבים בשל סמיכות המושבה לאגם החולה “ים סומכי”, במיוחד בימות הקיץ.
למסכת הקשיים ניצטרפו המתיחות וההתנגשויות עם השכנים הערביים. ההתנגשות החמורה ביותר היתה, כנראה בשנת 1890,עת נהרג השיח האלגירי ביסוד המעלה. צחוק הגורל היה שהתקרית היתה דווקא בין תושבי יסוד המעלה לתושבים המוסלמים האלגיראיים, חסידי עבדל קאדר, תושבי א-תליל. הרב האלגיראי יעקב חי עבו, רעו וידידו של עבדל קאדר ורוכש אדמת יסוד המעלה, יפייס את הניצים. שוב יפייס את הניצים (כבראש פינה) כקונסול צרפתי הפורס את החסות הקונסולרית על בני אלגיריה – יהודים כמוסלמים.

ה. משמר הירדן

ראשיתה של המושבה משמר הירדן קשורה אף היא במשפחת עבו. אדמת משמר הירדן היתה שייכת לערביי כפר מירון שהיו יורדים בתחילת החורף עם בהמות וזרעים לחרוש את אדמתם הרחוקה. הם היו מתגוררים בעונה במערות שהיו בסביבה. כיון שגמרו את הזריעה היו חוזרים לכפרם ויורדים שוב בזמן הקציר לאסוף את יבולם. סדר זה לא שרתה בו ברכה מכיון שהבדווים השכנים היו מציקים לפלחים בזמן העדרם ועולים עם עדריהם על התבואה ומחבלים בה. גם המלריה עשתה שמות בפלחים והפילה בהם מתים רבים. לפיכך החליטו הפלחים למכור את אדמותיהם לרב יעקב חי עבו. כברת אדמה בת אלפיים ושמונה מאות דונם, מערבית לגשר בנות יעקב.
בספטמבר 1884 הגיע לארץ ישראל מרדכי לובובסקי, בעל אחוזה וסוחר מליטא, היגר שנים אחדות קודם לכן לארצות הברית. הנוף הקדום והפראי בסביבת גשר בנות יעקב שבה מיד את לבו. הוא רכש מהרב יעקב חי עבו אלפיים דונם בחלקו של מישור “אלחט”, סמוך לגשר, וקרא למקום “שושנת הירדן”. על אף העיכוב בהעברת הקרקע וקבלת רשיון-בניה, ועל אף הקשיים של היאחזות יחידים בסביבה עויינת, הוחל בעבודה, שנמשכה לערך שנתיים. ניתן לשער כי לובובסקי ביקש להקים אחוזה פרטית לבני משפחתו – אולי חוות בוקרים נוסח אמריקה. נחפרה במקום באר, הוקמה אורווה לסוסים, נבנה בית קטן, שבו התגורר במשך זמן מה; השגיח על חלק מן האדמות שהוחכרו לאריסים ערביים תמורת חמישית היבול כמקובל. אולם אחרי שנוכחו לדעת כי לא יהיה בידם לממש את תוכנית חוות הבוקרים, תכננו לנצל אחוזתם על הדרך החשובה שחצתה את הירדן, יובל הדרך העתיקה המקראית, “דרך הים”. הם גייסו כספים, חכרו את החאן בגשר בנות יעקב הסמוך וחשבו לחדשו כמלון. אלא שכל תוכניות אלה נכשלו ואפילו הרב יעקב חי עבו, שנתבקש לסייע לא השתכנע כי להקמת מלון זה תוחלת מעשית. ב-1887 וב-1889, נאלצו לנטוש את אדמת “שושנת הירדן” והשתקעו סופית ביסוד המעלה השכנה. בשנת 1900, מכר לובובסקי ליק”א (J.C.A.) את מרבית אדמותיו, כאלף שמונה מאות דונם. העסקה נתבצעה ביוזמתו של דוד משה שו”ב, שחילק את השטח ליחידות קטנות ויישב עליהן פועלים חקליים מצפת, ומאז נקרא המקום משמר הירדן.
הארכיון שבידנו חושף כי חמש שנים לאחר מותו של הרב יעקב חי עבו (1905), מאיר עבו מילא תפקיד מכריע בהיחלצותה של משמר הירדן ממזימתו השרירותית של פקיד הברון,שביקש לנשל את איכריה מעל אדמתם.
כשהעביר לובובסקי ב-1900 את אדמות “שושנת הירדן” ליק”א באמצעות דוד משה שו”ב, נרשמה הבעלות באופן זמני על שמו של פקיד הברון יהושע אוסוביצקי. הלה הודח ב-1903 ממשרתו על ידי הברון ובא וטען לפני הוואלי בבירות כי הקרקעות משמר הירדן הינן קניינו הפרטי וכן גם כל המבנים בשטח, והאיכרים הנם מסיגי גבול ויש לפנותם. לחיזוק דבריו הביא את שטרי המכר הרשומים על שמו. הוואלי, שהיה ידידו של אוסוביצקי, קיבל את דבריו והורה לפנות את האיכרים מהמושבה. מושל צפת דאז, האשם בק אל-אתאסי (לימים נשיאה של סוריה), שנצטווה להוציא את הפקודה לפועל, לא היה שלם עמה, אולם קצרה ידו מלהושיע. גם ספורטה, פקידו החדש של הברון בגליל, היה נבוך ואובד עצות. הוא מיהר לצפת להיוועד עם הרב מאיר עבו כדי לחפש מוצא מן הסבך. מכיוון שהאדמות היו ידועות עדיין במשרד ספרי האחוזה כנכסים של משפחת עבו – ניתנה ליורשים הזכות לתבוע את הבעלות עליהן. כדי לתת תוקף לתביעה יצאו מיד כל בני משפחת עבו להתיישב במשמר הירדן ולאכלס במושבה את בתי המגורים שניטשו. הם שהו שבועות ארוכים והודיעו שלא יעזבו את המקום ואף יגנו על זכויותיהם בכוח הנשק, אם יהיה צורך בכך. מאחר שהיו נתינים צרפתיים רמי מעלה היססו השלטונות לפנותם בכוח, ומושל צפת אל-אתאסי, שלבו לא היה שלם מלכתחילה עם הוראת הפינוי, לא התאמץ במיוחד להוציאה לפועל. בסופו של דבר התערב שגריר צרפת בקושטא, שאליו פנתה אלמנת הקונסול הרב יעקב חי עבו בבקשת עזרה. בהתערבותו הורה משרד החוץ לוואלי בדמשק להפסיק כל פעולה נגד תושבי משמר הירדן עד לבירור משפטי עם אוסוביצקי. צו הגירוש בוטל, והמושבה משמר הירדן, שכמעט נמחקה מן המפה – ניצלה. האיכרים חזרו לבתיהם. חודשיים לאחר מכן הגיע אוסוביצקי להסכם פשרה עם ספורטה, והבעלות על האדמות נרשמה כחוק על שם יק”א .

III. עבדל קאדר – מנהיג המרד האלגיראי

כאשר הותר לעבדל קאדר לצאת לגלות בחר כמקום מושבו את דמשק, אליה הגיע ב-1852 עם לוחמיו-חסידיו ומלוויו האלגיראים, כששמו הולך לפניו בכל ארצות ערב, כנושא דגל השחרור ביד רמה. כולם חלקו לו כבוד מלכים והעלו בהערצה את פרשת מלחמותיו למען חרות ארצו. שם התגורר עד מותו ב-1883 ושם נמצא גם קברו. בדמשק הקימו פרבר מיוחד הנקרא “חרת אלמוהגרין” (שכונת המהגרים). שכונה זו שוכנת במערבה של העיר לרגלי ההר, הנקרא בערבית גבל קסיון. בשנת 1860 פרץ אספסוף קנאי של דרוזים, ערבים מוסלמיים וכורדים אל הרובע הנוצרי של דמשק וערך שם טבח. עבדל קאדר, יצא עם לוחמיו אל מול הפורעים וסייע להפסקת הפוגרום. אולם עם התפשטות הסכסוכים העדתיים בסוריה ולבנון יצא חלק מן הגולים האלגיראים את דמשק להתיישב בגליל הארצישראלי. רבים מהם התיישבו בצפת והיוו מאז חלק ניכר מיושביה הערביים. הם ייסדו כפרים בגליל ומספר תושביהם הגיע לאלפיים נפש בקירוב. כפרים אלו היו ברובם בסביבות כפר תבור, בגליל התחתון אולם היו גם כפרים בגליל העליון: כפר דישון, צפון מזרחה לצפת בגליל העליון; כפר הושא (אושא) בגליל התחתון, בגבול עמק זבולון, בסמוך לשפרעם. בכפר היה קבר קדוש מוסלמי – נבי הושאן, שלפי המסורת הוא שבנה את הכפר. כאן שכנה אושא הקדומה, הסמוכה לחיפה, אליה נדדה הסנהדרין מירושלים ויבנה לאחר חורבן הבית השני; כפר סבת, בגליל התחתון בסביבות טבריה, מזרחה מהמושב שדה אילן. בתחום כפר סבת היה ישוב יהודי קדום, כפר שבתאי; מעדר (מעזר), בגליל התחתון, מזרחה לכפר תבור; סירין בהרי הגליל התחתון, בסביבות המזרחיים של כפר תבור; עולם ושערה בהרי הגליל התחתון, בסביבות המזרחיים של כפר תבור; תליל על חוף ים חולה, סמוך אל המושבה יסוד המעלה.
ככל שגברה תלותו של השלטון העותמני במעצמות האירופאיות ומשטר הקפיטולציות הלך ונתבסס, כך נעשה מצבם של המיעוטים נוח יותר – על רקע זה יש בהחלט לראות, בין היתר, את חדירת האלמנט הצפון אפריקאי-אלגיראי-יהודי-מוסלמי לארץ ישראל והשפעתו על הרכבה החברתי של האוכלוסיה הארץ ישראלית, בראשית מחציתה השניה של המאה ה-19. כך נתבססה קונסטלציה, לפיה שותפות אינטרסים שבין צרפתים ונתינים צרפתיים אלגיראים יהודים ומוסלמים, מצד אחד וידידות משכבר הימים בין דמויות רמות מעלה ורבות השפעה כעבדל קדר והרב שמואל עבו, מן הצד השני – קונסטלציה, שהקלה מאוד על גאולת הקרקעות ורכישתן מידי בעלי האחוזות “האפאנדים” המוסלמיים, שלא יכלו לעמוד שווי נפש מול המלצותיו של האמיר “הנסיך” עבדל קאדר, ה”צלאח-א-דין” בן המאה ה-19, על הרב שמואל עבו.
יתר על כן, ה”נסיך” הגולה, שאת פניו מקבל הסולטאן עבד אל מאגיד באיסטאנבול בהגיעו למזרח, שצרפת לבסוף מוקירה בהעניקה לו אות לגיון הכבוד בדמשק על מעורבותו החיובית במתיחות השוררת בין הנוצרים לבין הדרוזים והמוסלמים, שהתגלה כאיש ספר, כאיש דת וכדיפלומט המכתת רגליו לבירות אירופה – פריס ולונדון – ומתקבל כאיש העולם הגדול בידי מלכים נשיאים ורוזנים, התברר כבעל קרקעות ואדמות. לאחר שהתיישב בדמשק רכש אדמות רבות שהשתרעו על שטחים כבירים, ויושבי הכפרים סרו למשמעתו, הם חרשו וזרעו כפלאחים בתחומו והפרישו לו את חלקו כבעל הקרקע ובמשך הזמן נחשב עבדל קאדר לאחד מבעלי הנכסים המכובדים במזרח הקרוב.
הארכיון הקונסולרי מוסיף פרטים נוספים על דבקות חסידיו של עבדל קאדר בחסות הצרפתית; על ההתיישבות של חסידי עבדל קאדר בגליל שהתיישבו בהושא (Haoucha), ב-1891. הסוכנות הקונסולרית של חיפה מתעניינת בארבע משפחות אלגיראיות המבקשות לחזור לאלגיריה על חשבון צרפת. הנציג הקונסולרי תמה על כך משום שלדידו המתיישבים האלגיראים, שנילוו לעבדל קדר התערו היטב: הללו נעשו נתינים עותמנים ונטשו את הנתינות הצרפתית ובד בבד עיבדו שטחים נרחבים ואדמות פוריות, דברים המאשרים הנאמר לעיל. במקביל שמואל עבו ובניו פרסו את החסות הקונסולרית על האלגיראים המוסלמים חסידי עבד אל קאדר. הרבנים עבו פעלו, אמנם, בשם החסות הקונסולרית אולם הידידות האישית בין עבד אלקאדר לבין משפחת עבו הוסיפה נופך אישי, שהשפיע על האמון הבלתי מסוייג שרחשו למשפחת עבו תושבי הכפרים הערביים בסביבה.

הסוכנים הקונסולריים הצרפתיים בגליל – סיכום ומסקנות

הארכיון הקונסולרי של בית עבו חושף את האקלים המיוחד של ארץ ישראל של שלהי המאה הי”ט בהקשר האימפריה העותמנית בזיקה למעצמות המערב בכלל ולצרפת בפרט, ובזיקה לאוכלוסיה המקומית רבת המיעוטים. לפנינו ארכיון השופך אור על תולדות הגליל המזרחי באספקלריא של היסטוריה אזורית-מקומית. ארכיון זה מגלה טפח מעולמם של סוכנים קונסולריים שאינם דפלומטים מקצועיים במזרח – תופעה המתבררת כדי נפוצה, ושעל כן ראויה למחקר כשלעצמה.
המעיין בארכיון זה חש את חוסר הסימטריה בין ההתלהבות והחריצות של בני משפחת עבו לבין הקרירות ואף חוסר ההתייחסות ומתן תשובות מאוחרות ומאופקות, אם בכלל, מצד הקונסוליה הכללית בבירות ומשרד החוץ הצרפתי בפריס.
בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט, נתפס התפקיד כמרכז כח רב ואפיק השפעה משמעותי, לפיכך כל העת שקדו הרבנים עבו על טיפוח מעמדה של הסוכנות הקונסולרית בצפת, על תפקודה השוטף – תקציבה, בטחונה, וההליכים הרשמיים והטכסיים בה. וזאת למרות ביקורת והתנגדות, שלא פעם נמנתה על הממסד הנוצרי והתמיכה הרבה שבדרך כלל נמנתה על בני החסות הצרפתיים היהודים האלגיראים בגליל.
קשה לאמוד את היחס של המערכת הקונסולרית הצרפתית בפריס ובבירות לסוכנות הקונסולרית בגליל, שכן ככלל נסתמנה רתיעה מסוימת מצד הצרפתים כלפי הגליל המיושב במוסלמים אלגיראים; כמו כן הן, מסיבות גיאו-פוליטיות והן מפאת חשיבות האחיזה הפוליטית במקומות הקדושים לנצרות, אזור ירושלים נהנה מעדיפות במדיניות הצרפתית (אם כי הגליל גם ניכר במקומות הקדושים לנצרות).
אין כל ספק כי צרפת התייחסה בקורת רוח לסוכנים הקונסולריים עבו שפעלו רבות למען האינטרס הצרפתי בגליל. לולא כן ספק אם היינו עדים לפעילות רצופה של כמעט חצי מאה. משפחה אמידה, מכובדת, המעורה היטב בנוף האנושי הגלילי היהודי והלא יהודי, הנימנית על המנהיגות הרבנית והציבורית והמכירה היטב את הנפשות הפועלות והמערכות השלטוניות ופועלת חינם אין כסף – כל אלה היוו פרמטרים העונים על כל הצרכים והקריטריונים החיוניים לממסד קונסולרי אזורי.
משפחת עבו, ומבחינה זו בולטת אישיותו של יעקב חי עבו, פעלה רבות למען האינטרס הצרפתי, שהתחבר עם המעגלים האחרים בהם פעלה משפחת עבו : המעגל העותמני והמעגל היהודי. לארכיון שלנו היבטים ייחודיים לו : היבטים השופכים אור על הפעילות הקונסולרית, הדיפלומטית, היישובית והרבנית, של “שושלת” עבו בצפון ארץ ישראל; היבטים אלו כרוכים זה בזה ובכך ייחודם, שכן המוטיבציות השונות שבפעילות הרבנים עבו, מציירות תמונה רבגונית ורבת תחכום.

פועלה של משפחת עבו מעורר את החוקר לשאלה הקלסית במחקר, “יישוב ישן & יישוב חדש – דימוי ומציאות“. משפחת עבו הינה בשר מבשרה של “היישוב הישן”, והיא כלל וכלל לא נכנסת לסטראוטיפים של ה”יישוב הישן”. ואם כבר טענו במחקר שה”יישוב הישן” הספרדי מבשר את ניצני “היישוב החדש” ומהווה את שורשיו, הרי שמקרה עבו מאשר זאת, היטב.
פועלה של משפחת עבו, כפי שהוא משתקף בארכיון זה, מוצג ללא כחל ושרק. הדברים מוצגים באותנטיות ואמינות ההופכים את המקור הזה למקור רב חשיבות בחקר ארץ ישראל.

שם המחבר, כותרת המאמר ותמצית המאמר באנגלית

Charvit Yossef, French presence in Galilee in the Nineteenth Century – 
The Abbo Family Consular Archive (Nantes Archive)

The present study analyses several special features of the Abbo Family Consular Archive (Nantes Archive) that shed light on the consular, diplomatic and rabbinic accomplishments and settlement activity of the “Abbo dynasty” in northern Eretz Israel. All such activity are uniquely interwined, painting a multicolored and sophisticated portrait of the Abbo family rabbis and their motivations.

The archive reveals the special atmosphere prevailing in late nineteenth-century Eretz Israel, then ruled by the Ottoman Empire. Of particular interest is the Abbo familys affinity for the western powers – and France in particular – and their attachment to the local population and its numerous minority groups, including Algerian rebel leader Abdel Kader.

While this archive is only one of many sources pertaining to Eretz Israel studies, its authencity and reliability accord it vast importance as a reference for scholars.

תמצית המאמר בעברית

המאמר שלפנינו עוסק בארכיון הקונסולרי הצרפתי של משפחת עבו בגליל; הוא דן בתקופת שלהי המאה הי”ט בהקשר האימפריה העותמנית בזיקה למעצמות המערב בכלל ולצרפת בפרט, ובזיקה לאוכלוסיה המקומית רבת המיעוטים. לפנינו ארכיון השופך אור על תולדות הגליל המזרחי באספקלריא של היסטוריה אזורית-מקומית והמגלה טפח מעולמם של סוכנים קונסולריים שאינם דפלומטים מקצועיים במזרח – תופעה המתבררת כדי נפוצה בתקופה זו.
משפחת עבו, פעלה רבות למען האינטרס הצרפתי, שהתחבר עם המעגל העותמני והמעגל היהודי. לארכיון שלנו היבטים ייחודיים לו : היבטים השופכים אור על הפעילות הקונסולרית, הדיפלומאטית, היישובית והרבנית, של “שושלת” עבו בצפון ארץ ישראל; היבטים אלו כרוכים זה בזה ובכך ייחודם, שכן המוטיבציות השונות שבפעילות משפחת עבו, מציירות תמונה רבגונית ורבת תחכום.
ההשתקפות האותנטית והאמינה של פעילות משפחת עבו בתיעוד ארכיוני זה הופכת מקור זה למקור רב חשיבות בחקר ארץ ישראל.

כתובתו האקדמית של המחבר: ד”ר יוסף שרביט, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע