ג’ולי יקירתנו

ג’ולי ויעקב קפלן ז”ל, דור חמישי למסורת


היית טובה לי מאחות

עדיין צחוקך מהדהד באוזני, מתגלגל, מדבק ומרנין את הלב.
אהבת לצחוק, סתם ככה, גם ללא סיבה מיוחדת.
אירועי החיים נראו בעינייך כמחזה מתמשך וחולף, שאינו בשליטתנו ועלינו לקבלו כמו שהוא, על הטוב ועל הרע שבו.
 האם לא מוטב אפוא לצחוק – במקום לייבב ?  
ולכל אירוע, עליז או עגום,  התלווה, לדעתך,  גם אספקט קומי –  ואת ידעת להצביע עליו בבת צחוק שובבה.

“האם היית רוצה לחזור לנקודת זמן כלשהי בעברך, לשוב  לחיות אותה מחדש?” שאלתיך פעם .
“ולחזור שוב באותו מסלול ?”
 שאלת, “לא, תודה !” פרצת בצחוק: “מספיקה לי צעדה אחת באותו השביל…”

השם ג’ולי, ניתן לך על שם דודתך, האחות הבכורה של אימך, שמצאה את מותה ללא עת ממחלת הטיפוס.  ג’ולי בשפה הצרפתית הוא  י פ ה . והשם הלם אותך להפליא. בילדותי שמעתי מספרים, שכשהייתה אימך, דודתי מרגלית ז”ל, בהיריון – הרבתה להסתכל על ציור במגש, שהגיע למשפחה מאנגליה ובו ציור מרהיב של המלכה ויקטוריה בילדותה. וכשנולדת – סיפרו – דמית לאותה ילדה נאה שבמגש… כך או אחרת, הכול התפעלו מיופייך. אך יותר מכך שבית את לב כולנו  ב א ו פ י י ך. אלוקים חנן אותך בלב טוב ומבין. ידעת להקשיב לבעיותיו של הזולת, להשתתף בחוויותיו, בכאביו ואף להעניק לו בשעת הצורך עצה נבונה. את דאגותיך שלך ידעת להטמין עמוק בתוכך. לעתים רחוקות שמעתיך להתלונן על בעיה אישית. לעומת זאת, נכונה היית תמיד לחוש לעזרתם של אחרים. אפילו בשעת חולייך המשכת לנדב יום בשבוע לסייע בבתי החולים. 

מסירותך לבני המשפחה הייתה ללא גבול. ליעקב בעלך,לבנים – ארנון וניר, לבת, חני – לאחיותייך. 

אני זוכר אותך, ג’ולי יקירתי בתקופת הילדות. קלילה ועליזה ואוהבת לשיר. אחד השירים האהובים עליך היה “מעל פסגת הר צופים…”.  קולך היה רך ונעים והיינו מאזינים לו מוקסמים, לפעמים תוך ליווי צלילי המנדולינה של האם, מרגלית ז”ל. אהבתך לטבע ולבעלי החיים מצאה את ביטויה עוד מילדותך. כבר אז טיפחת כלב שעשועים קטן, או חתול, וסוככת עליהם מכל שניסה להתנכל לשלומם. פינת הצמחים במעונך על הכרמל הרהיבה את העין, ובכל אחד מביקוריי היית מושכת אותי בגאווה למרפסת ומצביעה על הנוף הפראי המשתרע עד לים הכחול הבוהק בקו הרקיע.  

 את חסרה לנו מאוד, ג’ולי יקירתי, חסרה לכולנו.
מוקדם מדי נטשת אותנו והותרת אחריך חלל גדול, שאיש מלבדך לא יוכל למלאותו.

וכה חבל.
 חבל על דאבדין ולאו משתכחין.

                                                                                בן דודך, יוסי


כזאת הייתה אמא

ארנון, ניר רפאל, והבת, חני:
על אמא ג’ולי

היו לה עקרונות וגם ידעה להיאבק עליהם

אמנו, ג’ולי קפלן לבית בן אורי, נולדה בצפת בשנת תרצ”ב, דור חמישי בארץ למשפחת עבו בצפת.
זכתה לעלות לגנזי מרומיך בליל יום העצמאות, ה’ באייר תשס”ו.

תאריך פטירתה של אימא מסמל את תכונתה היפה, השילוב שבין ה”צבריות” לאמונת ישראל,  וסיפור המעשה הבא אך ממחיש זאת:

כשלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים יצאה משפחתנו לשליחות מטעם הסוכנות לעיר דלאס, שבמדינת טקסס. כעבור שנה נולד בשעה טובה, אחי, ניר, שיחיה.  הלידה הייתה בבית חולים קתולי עם אחיות נזירות.  כשהעבירו אותה לחדרה, לאחר הלידה, הבחינה אימא בצלב עם תמונתו של ישו על הקיר שממול למיטתה.  ללא היסוס, הזעיקה מיד את הנזירה (אם הבית)ו”בחוצפתה הצברית” ובאמונת ישראל פשוטה,  הסבירה לנזירה, שכיהודייה היא מבקשת להסיר מיד את הצלב מעל לקיר.  הנזירה התרשמה מכנותה, וכדי לא לפגוע באמונתה, מילאה את בקשתה.
השמועה על הישראלית שהצלב הוסר מחדרה עשתה לה כנפיים והפכה לשיחת היום בבית החולים. 
כזו הייתה אימא, נוחה ונעימת הליכות, אך בעלת עקרונות שגם ידעה להיאבק עליהם בעת הצורך.

תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.

                                                                                 בנה, ארנון

 


אמא הייתה אש ולהבה שהאירה את חיינו

ההגדרה הקולעת ביותר לתיאורה של אמא היא המילה  א ה ב ה.
אמא אהבה את החיים, אהבה בני אדם, אהבה חברה, וכמובן, יותר מכול אהבה את המשפחה.  אמנו נולדה בצפת לפני קום המדינה. במלחמת הקוממיות תרמה את חלקה, כנערה, למערכה על שחרורה של צפת. 
תמונתה עם ה”סטן” בידה, נערה שטרם מלאו שש עשרה, משוטטת בסמטאות הצרות של העיר, מסמלת בעיניי עד היום את  תכונת  ה”לוחמנות” שהייתה מושרשת בה, כצאצאית של משפחה צפתית לוחמת. 

אמא ידעה תמיד להיאבק על הדברים שבהם האמינה. לעתים נחישותה להגשים מטרה שהציבה לעצמה עלתה לה במחיר בריאותה,  אך הדבר לא הרתיע אותה.

תמיד הייתה נכונה לתרום מזמנה לטובת הכלל. במשך שנים התנדבה לסייע במרפאת השד בבית חולים רמב”ם בחיפה. היא המשיכה בכך חרף מחלתה, כל עוד נשאו אותה רגליה.אחת מהתכונות שאהבתי אצלה במיוחד הייתה יכולתה לפרוץ בצחוק  מ”כלום”. היא ידעה להשרות סביבה אווירה של עליצות אפילו ברגעים הקשים של מחלתה. כשמעדה ארצה מידיה של המטפלת וזו עמדה נבוכה ומתנצלת,  לא הזעיפה את פניה מולה אלא  צ ח ק ה, והפכה את התקרית הלא נעימה למעשה לצון…
כזו הייתה אמא,  וכך גם אזכור אותה: אש ולהבה,  שהאירה את כל הסובב אותה.

ת,נ.צ.ב.ה.

                                                                  בנה, ניר רפאל     


 יותר מכול אהבה שנהיה ביחד

 אמא אהבה את הרגעים הקטנים של החיים, אהבה להתבדח, לצחוק, לצאת לבתי קפה, לערוך סיבוב קניות, אך יותר מכול אהבה שנהיה ביחד. גם אם לא תמיד היה נוח להתכנס, כשרק נקרתה ההזדמנות להיפגש – הייתה ששה לעשות כן, אפילו כרוך היה הדבר במאמץ מיוחד, בנסיעה מטלטלת. היא לא ויתרה על שום פגישה עם ילדיה ועם נכדיה. העיקר להיות  ב י ח ד. 

זה היה סודה האישי, להמריץ את כולנו ל ה י פ ג ש, וכל פגישה כזו הרעיפה על כולנו הרבה  א ה ב ה,  הרבה  ח ד ו ו ה  והדקה את הקשר המשפחתי בין הדורות.

קשה לחשוב על אמא במושג של ע ב ר. הודות לקשר הייחודי הזה שיצרה בינינו, אמא אתנו גם עתה, בכל רגע. אי אפשר לדמות אותה כמי  ש ה י י ת ה אלא כמי שנמצאת עמנו תמיד.

                                                                       בתה, חני